שנינו בברייתא בכלל הדברים המוטלים על האב כלפי בנו, 'לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה'. מבררת הגמרא, מְנָלָן – מנין נלמד דין זה, שעל האב להשיא אשה לבנו, ומבארת, דִּכְתִיב – שנאמר בספר ירמיה (כט ו) 'קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים'. [ולא הוצרכה הגמרא לבאר מהיכן נלמד שֶׁהָאֵם פטורה מלהשיא לבנה אשה, מאחר והיה פשוט לגמרא שכשם שהיא עצמה אינה מצווה בפריה ורביה, כך אינה מצווה להשיא לבנה אשה].
עוד שנינו בברייתא, שחייב האב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. מבררת הגמרא, מְנָלָן – מנין שחייב האב ללמד את בנו אומנות. ומבארת, אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק (קהלת ט ט) 'רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ', ולשון 'חיים' האמורה כאן היינו אומנות שעל ידה יוכל להתפרנס ולחיות, והקיש הפסוק את הפרנסה ל'אשה', ומעתה, אִם 'אִשָּׁה' האמורה בפסוק אשה מַמָּשׁ הִיא, כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְאִם 'אשה' האמורה כאן תּוֹרָה הִיא, כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה כָּךָ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.
עוד שנינו בברייתא, 'וְיֵשׁ אוֹמְרִים שחייב האב אַף לַהֲשִׁיטוֹ בְּנָהָר'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעמם של אותם יש אומרים, ומבארת, חַיּוּתֵיהּ הוּא – צורך חייו הוא, שאם יפליג בספינה, ויטבע בים, על ידי שיודע הוא לשוט יוכל להציל עצמו ולעלות ליבשה, ויחיה ולא ימות.
שנינו במשנה, 'כָּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין'. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – מבואר במשנתנו דין זה ששנינו בפירוש בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יט ג) 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ', אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא אִישׁ, שהוא מצווה לירא מאביו ואמו, אִשָּׁה מִנַּיִן, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'תִּירָאוּ', בלשון רבים, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, ללמד שגם האשה חייבת במצוה זו. אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע אמרה התורה 'אִישׁ', כיון שרק אִישׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת – יכול הוא לעשות כן ולקיים מצוה זו בפועל, אבל אִשָּׁה, לאחר שנישאת, אֵין סִפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ, שהרי היא ברשות בעלה.
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, מאחר ואף אשה חייבת במצוה זו, ורק מפני שהיא ברשות בעלה אינה יכולה לקיימה כראוי, לכן אם נִתְגָּרְשָׁה, שְׁנֵיהֶם שָׁוִין – בין איש ובין אשה שוים במצוה זו.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נֶאֱמַר לגבי כבוד אב ואם (שמות כ יא) 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ', וְנֶאֱמַר לגבי כבוד ה' (משלי ג ט) 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ', וכיון שנאמרה בשתי המקומות לשון דומה, יש ללמוד מכך שהִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם. דרשה נוספת, נֶאֱמַר כָּאן, לגבי יראה מאב ואם (ויקרא יט ג) 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ', וְנֶאֱמַר לגבי יראת ה' (דברים ו יג) 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא', הִשְׁוָה בכך הַכָּתוּב את מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם. דרשה נוספת, נֶאֱמַר לגבי אב ואם (שמות כא יז) 'וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת', וְנֶאֱמַר לגבי ה' (ויקרא כד טו) 'אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ', הִשְׁוָה בכך הַכָּתוּב בִּרְכַּת [-קללת] אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. בְּהַכָּאָה – לגבי מכה אביו ואמו, וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר להקישם, שאין הכאה כלפי מעלה. ומבארת הגמרא מדוע הקישה התורה את כבוד יראת וקללת אב ואם, לקדוש ברוך הוא, וְכֵן בְּדִין – ראוי הדבר מצד הדין, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן [-האב, האם והקדוש ברוך הוא] שׁוּתָּפִין בּוֹ – ביצירתו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי.
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁהַבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ [-מפייסתו] בִּדְבָרִים, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב כְּבוֹד אָב לִכְבוֹד אֵם, ללמד שצריך האדם לכבד גם את אביו. וְגָלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁהַבֵּן מִתְיָרֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּלַמְּדוֹ תּוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב מוֹרָאַת אֵם לְמוֹרָאַת אָב, ללמד שצריך האדם להתיירא גם מאמו.
