גַּרְסִינָן במסכת כתובות (קג.) בְּפֶרֶק הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה, תַּנְיָא – שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כ יא) 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ', ותיבות 'את' שבפסוק באו לרבות, וכך יש לדרוש, 'אֶת אָבִיךָ', זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ, שאף על פי שאינך אמך, הרי היא בכלל כבוד אביך, וְ'אֶת אִמֶּךָ', זֶה בַּעַל אִמֶּךָ, שאף על פי שאינו אביך, הרי כבודו הוא בכלל כבוד אמך. ומוסיפה הברייתא ודורשת, האות וָי"ו של 'ואת אמך', יְתֵירָה היא, ובאה לְרַבּוֹת את אָחִיךָ הַגָּדוֹל. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שצריך האדם לכבד את אשת אביו ואת בעל אמו, היינו מֵחַיִּים – בחיי אביו או אמו, שבאותו זמן כבוד הוא להם שמכבדים גם את בן זוגם, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה, לֹא.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לֵוִי, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו ג) 'מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ', ובכך שאינו מהלך בקומה זקופה מראה שיש לו אדון על גביו, שרואה ויודע כל צפוניו.
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְרַב יְהוֹשֻׁעַ, לֹא מַסְגֵּי – לא היה הולך אפילו אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ, וביאר את טעמו, אָמַר, שְׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי, ואין זה דרך ארץ להלך בגילוי ראש כנגד השכינה.
הגמרא ממשיכה לדון בדיני כיבוד אב ואם: שָׁאַל בֶּן אַלְמָנָה אַחַת אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַבָּא אוֹמֵר הַשְׁקֵנִי מַיִם, וְאִמָּא אוֹמֶרֶת הַשְׁקֵנִי מַיִם, אֵי זֶה מֵהֶן קוֹדֵם. אָמַר לוֹ – השיב לו רבי אליעזר, הָנַח את כְּבוֹד אִמְּךָ וַעֲשֵׂה כְּבוֹד אָבִיךָ, לפי שֶׁאַתָּה וְאִמְּךָ חַיָּיבִין בִּכְבוֹד אָבִיךָ. בָּא אותו בן אלמנה לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, ואף הוא אָמַר לוֹ כָּךָ – השיב לו כדברי רבי אליעזר.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן הוא חיוב כִּבּוּד אָב וָאֵם. אָמַר לָהֶם רבי אליעזר, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, והיה הדבר בימי בית המקדש השני, פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ ישראל לקנות מִמֶּנּוּ אֲבָנִים יקרות לָאֵפוֹד, בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר – ברווח של שש מאות אלף דינרים, וְרַב כַּהֲנָא מַתְנֵי – היה שונה במעשה זה, בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה הַמַּפְתֵּחַ של תיבת האבנים היקרות תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו [-מקום הנחת ראשו] שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ – לא ציער את אביו להעירו משנתו, ומחמת כן לא הרויח את הסכום שיכל להרויח ממכירת האבנים היקרות הללו. לְשָׁנָה – לאחר שעברה שנה, נָתַן לוֹ הַמָּקוֹם שְׂכָרוֹ, ונוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ לקנות את אותה פרה אדומה, להכין ממנה אפר לטהרה, אָמַר לָהֶם דמא בן נתינה, יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי אַתֶּם נוֹתְנִין לִי, ומכל מקום איני עושה כן, אֶלָּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כבודו של אַבָּא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא על מעשה זה, וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה על מצות כיבוד אב, והיינו אותו גוי, וְעוֹשֶׂה מצוה זו, כָּךְ הוא שכרו, ישראל המְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה ששכרו גדול.
כִּי אֲתָא -כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר מעשה נוסף שאירע עם אותו גוי, פַּעַם אַחַת הָיָה לָבוּשׁ סְרִיקוֹן [-בגד מלכות] שֶׁל זָהָב, וְיוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּבָאת אִמּוֹ, וְקָרְעָה מִמֶּנּוּ את בגדיו, וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְלֹא הִכְלִימָהּ.
וְעוֹד שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן הוא שיעור מצוות כִּבּוּד אָב וָאֵם, אָמַר לָהֶם, עד כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל אַרְנָקִי שֶׁלּוֹ, וְיַטִילֵנוּ לַיָּם בְּפָנָיו, וְאֵין מַכְלִימוֹ.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַבִּי טַרְפוֹן, הַוָּה לֵיהּ אִימָּא סַבְתָּא – היתה לו אמא זקנה, דְּכָל אֵימַת דְּבַעְיָא מַסְקָא לְפוּרְיָא – שבכל פעם שהיתה רוצה לעלות למיטתה, גָּחִין – היה רבי טרפון מתכופף, וְסַלְקָא עֲלֵיהּ – והיתה עולה על גבו למיטתה. אֲתָא וְקָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרָשָׁא – בא רבי טרפון לבית המדרש, והשתבח בעצמו על שהוא מכבד את אמו כל כך. אָמְרוּ לוֹ חכמים, עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לַחֲצִי כָּבוֹד שציותה עליו התורה, כְּלוּם – וכי זָרְקָה אַרְנָקִי שֶׁלְּךָ לַיָּם בְּפָנֶיךָ, וְלֹא הִכְלִימַתָּהּ.
