משנה
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אשה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ – על ידי שהוא עצמו נותן לה את כסף הקדושין או את שטר הקדושין, או על ידי שנותנם לה על ידי שליח. וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ – בין אם היא עצמה מקבלת את כסף או שטר הקדושין, ובין אם שלוחה מקבלם עבורה.
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ – מקבל קדושין עבור בתו, כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, והיינו מזמן שתהיה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ועד ששה חודשים לאחר מכן, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ [אמנם יכול האב לקדש את בתו אף כשהיא קטנה, אך אמרו חכמים שלא יעשה כן האדם, ולא יקדשנה עד שתגדל ותאמר למי רצונה להתקדש].
המשנה דנה עתה באדם הנותן לאשה כמה תמרים לשם קידושין, ומפרטת אופנים שונים, ודיניהם.
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ', 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ', כיון שאמר לשון 'התקדשי לי' על כל תמרה בפני עצמה, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו – אם אפילו אחת מהן לא היתה שוה פרוטה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אף שכולן יחד שוות פרוטה, כיון שאמר לשון קדושין נפרדת לכל תמרה בפני עצמה, אינה מקודשת.
אם אמר לה 'התקדשי לי בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ', כיון שצירף את כולן ללשון קדושין אחת, אִם יֵשׁ בְּכֻלָּן יחד שָׁוֶה פְרוּטָה, [וכל שכן אם יש באחת מהן שוה פרוטה], הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, שאפילו בכולן יחד אין שוה פרוטה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
הָיְתָה האשה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה – כל תמר שקיבלה ממנו היתה אוכלת מיד, ונמצא שבסוף מעשה הקדושין, כשקיבלה את כל התמרים, אין בידה אלא התמר האחרון, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן, כלומר באחרונה שהיא מקבלת, שָׁוֶה פְרוּטָה, אבל אם אין בה שוה פרוטה, אף שהקודמות היו שוות פרוטה, מכל מקום אין האשה מתקדשת אלא בממון הקיים בעין, ואילו תמרים אלו שכבר אכלה אינם נחשבים אלא כ'הלואה' שהיא צריכה להחזיר [אם לא יחולו הקדושין], ואין אדם מקדש אשה בממון שיש לו בידה כהלואה. אך התמר האחרון הנמצא בידה הרי הוא ממון ממש, ואם הוא שוה פרוטה, הרי היא מקודשת בו.
גמרא
שנינו במשנה, 'האיש מקדש בו ובשלוחו'. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, אחרי שהשמיעה לנו המשנה שאפילו בִּשְׁלוּחוֹ מְקַדֵּשׁ, בּוֹ מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך להשמיענו שגם הוא עצמו יכול לקדש, ומדוע פירטה המשנה 'בו ובשלוחו', ולא אמרה רק שהוא מקדש בשלוחו, והיינו למדים מכך שבודאי הוא עצמו יכול לקדש. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף, מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ, כלומר, מצוה על האדם להתעסק בעצמו בצרכי מצוה, ולא לשלוח שליחים, ולכן גם כאן, הגם שיכול הוא לקדש אשה על ידי שליח, מצוה עליו לקדשה בעצמו.
ומביאה הגמרא מעשים בענין דומה, של הכנת מאכלים לכבוד שבת: כִּי הָא – כמו דְרַב סַפְרָא היה מְחָרֵיךְ רֵישָׁא – חורך בעצמו את ראש הבהמה, לשרוף את השער שיש בה, לכבוד שבת. רָבָא, מָלַח שִׁיבּוּטָא – היה מולח בעצמו את הדגים לכבוד שבת, ואף שהיו להם בני אדם שיעשו עבורם דברים אלו, רצו לכבד את השבת בעצמם.
