המשך משנה ו: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם אִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ, אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, תֹּאמַר בְּאִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, עֲקִיבָא, דְּבָרֶיךָ בִּשְׁנֵי יְבָמִין, מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד. אָמַר לוֹ, אֵין הַיְבָמָה גְּמוּרָה לַיָּבָם כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְּמוּרָה לְאִשָׁהּ:
המשך משנה ו: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הסובר שבין ביבם אחד ובין בשנים יכול הוא להפר את נדרה, יש ללמוד דין זה בקל וחומר, מָה אִם [-והרי אפילו] אִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, והיינו ארוסה, הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ יחד עם אביה, אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, והיינו יבמתו, שנכנסת לרשותו בעל כרחו, כמצוות התורה, אֵינוֹ דִין [-האם אין זה קל וחומר] שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ יחד עם אביה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא – אין הדבר כן, ויש לדחות קל וחומר זה, אִם אָמַרְתָּ דין זה בְאִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, שיכול הוא להפר נדריה, הרי זה כיון שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, האם תֹּאמַר כן גם בְּאִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, והיינו באשת אחיו הזקוקה ליבומו, שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, שהרי עדיין לא התברר מי מהאחים ייבם אותה, ואינה מיוחדת לאחד מהם. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הסובר שיש חילוק בין מקום שיש יבם אחד לבין מקום שיש שני יבמים, עֲקִיבָא, דְּבָרֶיךָ נכונים רק בִּשְׁנֵי יְבָמִין, שבהם ניתן לומר שיש לאחרים רשות בה, שהרי לא התברר עדיין מי מהם ייבם אותה, ובזה סובר גם רבי יהושע שאין אחד מהם יכול להפר לה, מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד, וכיון שאין סברא זו שייכת ביבם אחד, שאין רשות אחרים עליה, סובר רבי יהושע שבאופן זה יכול אותו אח להפר את נדריה, הגם שעדיין לא ייבמה. אָמַר לוֹ רבי עקיבא, מכל מקום יש חילוק ביניהן, שהרי אֵין הַיְבָמָה גְּמוּרָה [-קנויה לגמרי] לַיָּבָם, שיתחייב הבא עליה מיתה, כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְּמוּרָה [-קנויה לגמרי] לְאִשָׁהּ, שהבא עליה מתחייב מיתה, וכיון שאינה קנויה לו לגמרי אינו יכול להפר נדריה.
