שנינו במשנה, 'מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים, ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ומשלהן היתה ושל שביעית היתה, ואמר להן הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו, וקבלתה אחת מהן על ידי כולן, ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות'. אָמַר רַב, שְׁמַע מִינָּה מִמַּתְנִיתִין אַרְבַּע – יש ללמוד ממשנתנו ארבעה דינים, וְנָקֵיט רַב בְּיָדֵיהּ תְּלַת – ורב היה פוסק להלכה מתוך ארבעת הדינים הללו רק שלשה, אך בדין הרביעי היה מסופק [ולהלן יבואר מה היה הדין הרביעי], ולכן לא פסקו להלכה. ומבארת הגמרא מה הם שלשת הדינים, שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד ממשנתנו, שהַמְקַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, מְקֻדֶּשֶׁת, שהרי במעשה זה קידשן בפירות שביעית, ומלבד האחיות היו כל השאר מקודשות, והחידוש בכך הוא שאין אומרים שפירות שביעית אינם נחשבים כממונו של הזוכה בהם, אלא הרי הם כממונו לכל דבר ויכול הוא לקדש בהם אשה. וּשְׁמַע מִינָּה – ויש ללמוד ממשנתנו דין נוסף, שאם קִדְּשָׁהּ בְּגֶזֶל – קידש אדם אשה בממון גזול שבידו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, ואֲפִלּוּ בְּגֶזֶל שֶׁלָּהּ עצמה, שגזל מידה וחזר וקידשה בו, ואין אומרים שמכך שקיבלה את הממון מידו זו ראיה שמחלה על הגזילה שבדבר והסכימה להתקדש בו, אלא אינה מקודשת, מִמַּאי – וכיצד יש ללמוד דין זה ממשנתנו, מִדְּקָתָּנֵי – מכך שהוצרכה המשנה לכתוב, 'וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה, וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה', טַעֲמָא – ומבואר שהטעם לכך שהיו מקודשות הוא כיון שהיו אלו פירות דִּשְׁבִיעִית, דְּהֶפְקֵר נִינְהוּ – שהרי הם מופקרים למי שירצה, והיה רשאי ליטלם, הָא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – אבל אם היה הדבר קורה בשאר השנים, שאינן שנת שמיטה, לֹא – לא היו מקודשות, כיון שהפירות היו גזולים בידו. וּשְׁמַע מִינָּה – והדין השלישי שניתן ללמוד ממשנתנו, שאִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ [לַחֲבֶרְתָּהּ] – לקבל קידושין עבור חברתה, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה, וכמו במעשה זה, שאותה אחת שקיבלה את הקדושין עבור כולן, נעשתה בכך כשלוחה של שאר הנשים לקבל קדושין, הגם שבכך נעשו כולן נשים של אותו אדם, ונעשו צרות זו לזו, ואף על פי שאין צרה נאמנת להעיד על צרתה, כיון שחזקתן שונאות זו את זו, מכל מקום לגבי שליחות לקבל קידושין, כיון שעשתה מעשה וקיבלה את הקידושין, הרי כולן מקודשות. [ובגמרא מבואר שהדין הרביעי שאמר רב שיש ללמוד ממשנתנו הוא דין 'קדושין שאין מסורים לביאה' שהתבאר לעיל, שנחלקו אביי ורבא בדין זה, ובגמרא מבואר שכל אחד מהם ביאר את משנתנו כפי שיטתו, וכיון שרב עצמו הסתפק כיצד לפרש את המשנה, האם כדברי רבא או כדברי אביי, לא פסק דין זה להלכה].
וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כפי שלמד רב ממשנתנו, שהַמְקַדֵּשׁ בְּגֶזֶל, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שגָּזַל ממון מחבירו, וְעדיין לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מגזילה זו, שְׁנֵיהֶן – הגוזל והנגזל אֵין יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁ ממון זה, זֶה – הגזלן אינו יכול להקדיש, לְפִי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, כיון שעדיין לא התיאשו הבעלים, ולא קנה את הגזילה. וְזֶה – הנגזל, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, ואמרה התורה (ויקרא כז יד) 'וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה", ויש ללמוד מכך שההקדשה צריכה להיות בדבר שהוא כמו 'ביתו' של האדם, שהוא ברשותו ובחזקתו, ולא בדבר שנגזל ממנו ואינו נמצא ברשותו.
וְאוֹתְבִינָן עֲלָהּ – והקשתה הגמרא על דין זה, שהמקדש בגזל אינה מקודשת, מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, קִדְּשָׁהּ בְּגֶזֶל, וּבְחָמָס – בחפץ שנטל בעל כרחו של בעליו, ונתן לו דמים תמורתו, וּבִגְנֵבָה, אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ של האשה עצמה וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, ומוכח מכאן שלא כפי שלמד רב ממשנתנו, שהמקדש בגזל אינה מקודשת. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, הָתָם – שם, בברייתא, מדובר בְּגֶזֶל דִּידָהּ – בממון שגזל מהאשה עצמה, וְאַקְשִׁינָן – והקשתה על כך הגמרא, וְהָא מִדְּקָתָּנֵי – והרי מכך ששנינו בסֵיפָא של הברייתא 'אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ', מִכְּלָל – משמע מכך, דְּרֵישָׁא של הברייתא עוסקת בְּגֶזֶל דְּעָלְמָא – בממון שגזל מאחרים, ולא מהאשה עצמה, ואף על פי כן אמרה הברייתא שהיא מקודשת. וּפָרִיק – ותירצה על כך הגמרא, פֵּירוּשָׁהּ קָא מְפָרֵשׁ – הברייתא מפרשת את דברי עצמה, וכך מתבארת הברייתא, קִדְּשָׁהּ בְּגֶזֶל וּבְחָמָס וּבִגְנֵבָה, כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ, הרי היא מקודשת. וְאַקְשִׁינָן – והוסיפה הגמרא והקשתה, וְהָא מַתְנִיתִין – והרי הדיוק שדייק רב ממשנתנו, דְּגֶזֶל דִּידָהּ – שמדובר באופן שגזל ממנה עצמה, וְאָמַר רַב שאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, והיינו שלא כדברי הברייתא. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין מה שדייקרב ממשנתנו לבין הברייתא, הָא דְּשָׁדִיךְ – הברייתא האומרת שאם קידשה בגזל שלה היא מקודשת, היינו כשהיו ביניהם שידוכים קודם לכן, וכיון שקיבלה ממנו עתה את מה שגזל ממנה בתורת קידושין, זו ראיה שהתרצתה בדבר והסכימה להתקדש לו בכך. הָא דְּלֹא שָׁדִיךְ – ואילו הדיוק מהמשנה, שהמקדש בגזל של האשה עצמה אינה מקודשת, היינו באופן שלא היו ביניהם שידוכים קודם לכן, ובאופן זה אנו אומרים שאינה מקודשת.
וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד ממסקנת הגמרא, דְּגֶזֶל דְּעָלְמָא – שאם קידשה בממון שגזל מאחרים, הֵיכָא – באופן דְּלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל, בֵּין שָׁדִיךְ בֵּין לֹא שָׁדִיךְ. וְגֶזֶל דִּידָהּ – ואם קידשה בממון שגזל ממנה עצמה, בִּדְשָׁדִיךְ – אם היו ביניהם שידוכים, הֲווּ קִדּוּשִׁין. וּבִדְלֹא שָׁדִיךְ, לֹא הֲווּ קִדּוּשִׁין, כִּדְכָתְבִינָן לְעֵיל.
