מביאה הגמרא מעשה בענין זה של קידושין בגזל: הַהִיא אִיתְּתָא – מעשה באשה אחת, דְּהָוֵי מַשְׁיָא כַּרְעָא בִּמְשִׁיכְלָא דְמַיָּא – שהיתה רוחצת את רגליה בכלי עם מים, אָתָא הַהוּא גַבְרָא – בא אדם אחד, חָטַף זוּזָא מֵחַבְרֵיהּ – חטף מטבע של זוז מחבירו, שָׁדָא לָהּ – השליך את המטבע אל האשה, וְאָמַר לָהּ, מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי – התקדשי לי במטבע זו. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לפני רבא לשאול אותו האם חלו קידושין אלו, וְאָמַר לְהוּ – אמר להם רבא, לֵית דְּחָשׁ לֵיהּ לְהָא – אין מי שחושש להלכה לדבריו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר, סְתָם גְּזֵלָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הִיא, אלא אנו סוברים כדעת החולקים על רבי שמעון, שבסתם גזילה אין הבעלים מתייאשים, וממילא נשארה המטבע שייכת לנגזל, ואין קידושין אלו חלים כלל.
מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא (אֲרִיסָא) גַבְרָא – מעשה באדם אחד, שהיה אריס בשדה חבירו, דְּקַדִּישׁ בְּמוֹזָא דְּשַׁמְכֵּי – שנטל מהשדה של הבעלים מלא היד בצלים וקידש בהם אשה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – ובא לפני רבא לשאול האם חלו הקידושין. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, מַאן פָּלַג לָךְ – וכי מי חילק לך את הבצלים, כלומר, כיון שבצלים אלו שייכים לבעל השדה, אף שהאריס נוטל חלק מהיבול, מכל מקום צריכה החלוקה להיעשות מדעת שניהם, וכיון שנטל האריס בצלים אלו שלא מדעת בעל הבית, הרי זה גזל, ואינה מקודשת. אמנם מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהַנֵּי מִילֵּי בְּמוֹזָא – ודין זה הוא רק באופן שאירע במעשה זה, שנטל מלא היד בצלים, שזו כמות המצריכה אומדן דעת, ואין לו רשות לחלוק שלא מדעת בעל הבית, אֲבָל כִּישָׁא – אך אם נטל אגודה של ירק, שיש בה מנין ידוע של ירקות, מָצִי אָמַר לֵיהּ – יכול האריס לומר לבעל הבית, אֲנָא שָׁקְלִי כִּישָׁא – אמנם אני נטלתי לעצמי אגודה של ירק, וְאַתְּ נַמִּי שְׁקוֹל כִּישָׁא – ואף אתה יכול ליטול כנגדה אגודה של ירק, וכיון שהאגודות כולן עשויות במנין שוה, אין צורך באומדן וחלוקה מדעת שניהם. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'מוֹזָא דְּשַׁמְכֵּי', רָאשֵׁי הַבְּצָלִים, וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, ויש צורך בשומא שעל פיה יחלקו בבצלים, מִשּׁוּם הָכֵי אָמַר לֵיהּ רָבָא – לכן אמר לו רבא מַאן פָּלַג לָךְ – מי חילק לך, כלומר, אינך יכול ליטול כמות מסוימת מדעת עצמך, ולכן דינו כמקדש בגזל, שאינה מקודשת.
מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא גַבְרָא – מעשה באדם אחר, דְּקַדִּישׁ בִּפְרוּמָא דְּשִׁיכְרָא – שקידש אשה בכלי קטן מלא שיכר, שהיה שייך לאדם אחר. אָתָא מָרֵיהּ דְּשִׁיכְרָא – בא בעל השיכר, אַשְׁכָּחֵיהּ – ומצאו שנוטל הוא את הכלי עם השיכר ומקדש בו אשה. אָמַר לֵיהּ – אמר לו בעל השיכר, אַמַּאי לֹא תֵּיתִיב לָהּ מֵהַאי חָרְפָא – מדוע לא תתן לאשה משיכר אחר שהיה שם, שהוא חריף ומשובח יותר, והיו שסברו שמתוך דברי בעל השיכר מוכח שדעתו נוחה מכך שהשתמש בשיכר שלו לקדש את אותה אשה, ואם כן יתכן שיחולו קידושיה. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לשאול את רבא האם חלו הקידושין, אָמַר לֵיהּ – השיב להם רבא, לֹא אָמְרוּ כַּלֵּךְ אֵצֶל יָפוֹת אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבָד, כלומר, רק לגבי המפריש תרומה שלא מדעת בעל הבית, אמרו חכמים שאם לאחר שנודע הדבר לבעל הבית אמר לו שהיה לו לתרום מהפירות היפים יותר, זו ראיה שאכן דעתו נוחה מכך שהפריש תרומה מפירותיו, וחלה הפרשתו, אֲבָל הַאי – אך אדם זה, שאמר למקדש שהיה לו ליטול שיכר משובח יותר, מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא אָמַר הָכֵי – אמר כן רק מחמת שהתבייש ממנו, אך באמת אין דעתו נוחה מכך שהלה נטל את השיכר שלא מדעתו, והרי זה כמקדש בגזל, שאינה מקודשת. ומבאר הרי"ף, 'פְּרוּמָא דְּשִׁיכְרָא', פֵּרֵשׁ גָּאוֹן זַ"ל שזהו כְּלִי קָטָן, וַעֲדַיִין קוֹרִין בְּבָבֶל לִכְלִי קָטָן 'פִּרְמָא'. וְיֵשׁ מִי שֶׁפֵּרֵשׁ שזהו שֵׁכָר מָתוֹק, וּמִסְתַּבְּרָא כִּדְפֵּירַש גָּאוֹן, מִדְּאַמְרִינָן – ויש לדייק כן מכך שאמרו 'פְּרוּמָא דְּשִׁיכְרָא', והיינו כלי של שיכר, וְלֹא אָמַר שִׁיכְרָא פְּרוּמָא, שאז היה ניתן לפרש שהכוונה לשיכר מתוק.
