שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי'. מבררת הגמרא, אם אמר אדם לאשה 'התקדשי לי לאחר שלשים יום', ולֹא בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מַהוּ – מה דינם של קידושין אלו. רַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי תַּרְוַויְהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת – גם אם בתוך אותם שלשים יום השתמשה האשה במעות הקידושין, ולא נשארו עתה, לאחר אותם שלשים יום, והטעם לכך, דְּכִי יַהֲבִינְהוּ לָהּ – כיון שכאשר נתן לה את אותם מעות, בְּתוֹרַת קִדּוּשֵׁי יַהֲבִינְהוּ לָהּ – נתנם לה בתורת כסף קידושין, וממילא אין צורך שיהיו המעות קיימים בשעת חלות הקידושין, לאחר שלשים יום, אלא די בכך שקיבלתם בזמן מעשה הקידושין, לשם קידושין [ובגמרא מבואר שאין ממון זה דומה למקדש אשה בפקדון, שאם אינו נגנב או אבד אינה מקודשת, כיון ששם נגנב או אבד הפקדון בשעה שהיה שייך לו, ונמצא שלא קיבלה דבר, ואילו כאן קיבלה מעות אלו לשם קידושין, וברשותה נגמר הממון, וכשמסתיימים אותם שלשים יום, חלים הקדושין. וכן אין זה דומה למקדש במעות הלוואה, שאינה מקודשת, כיון ששם נתן לה את המעות תחילה לשם הלוואה, וכיון שמעות ההלואה שייכים לה לגמרי, אינו יכול לחזור ולקדשה באותם מעות עצמם, שהרי לא הוסיף לה דבר, ואילו כאן מתחילה נתן לה מעות אלו לשם קידושין, ושוב לא אכפת לנו שעד זמן חלות הקידושין נגמרו המעות].
מביאה הגמרא נידון נוסף: המקדש את האשה ואומר שיחולו הקידושין לאחר שלשים יום, ולֹא בָּא אדם אַחֵר וקידשה, וְחָזְרָה בָּהּ אותה אשה מהסכמתה להתקדש, מַהוּ – מה דינם של קידושין אלו, האם חלים הם לאחר שמסתיימים אותם שלשים יום, או שאינם חלים, מאחר וחזרה בה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חוֹזֶרֶת – יכולה היא לחזור בה, ולבטל בכך את הקידושין. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, אֵינָהּ חוֹזֶרֶת – אינה יכולה לחזור בה, אלא חלים הקידושין לאחר אותם שלשים יום גם אם חזרה בה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שהיא חוֹזֶרֶת, אָתֵי דִבּוּר וּמְבַטֵּל דִבּוּר – כיון שהוא סובר שניתן לבטל דיבור אחד על ידי דיבור שני, וכיון שבתוך אותם שלשים יום עדיין לא חלו הקידושין, נמצא שאין כאן אלא 'דיבור' של הסכמתה לקידושין אלו, ויכולה היא לבטלו על ידי דיבור שני שבו היא אומרת שאינה מתרצה בקידושין אלו. ואילו רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר שאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, כיון שהוא סובר שלֹא אָתֵי דִבּוּר וּמְבַטֵּל דִבּוּר, כלומר, אי אפשר לבטל על ידי דיבור שני את הדיבור הראשון של ההסכמה לקידושין, לאחר שנעשה מעשה הקידושין, אף שעדיין לא חלו הקידושין.
מביאה הגמרא נוסח אחר במחלוקת זו: רַב זְבִיד, מַתְנִי לְהָא שְׁמַעְתָּא – היה שונה מחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש, אַהָא – על משנה זו השנויה להלן (פרק רביעי), שכך שנינו בה, וְכֵן הִיא [-האשה] שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ, וְהָלְכָה הִיא וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ, אִם הקידושין שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, קִידּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין, וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. ועל משנה זו דנה הגמרא, אם לֹא קִדְּשָׁה עַצְמָהּ, וְחָזְרָה בָּהּ מנתינת הרשות לשליח לקדשה, מַאי – מה הדין, ומבאר הרי"ף כְּלוֹמַר, חָזְרָה בה מנתינת הרשות לשליח, וַעֲדַיִן לֹא קִדְּשָׁהּ שְׁלוּחָהּ, האם מועילה חזרתה ואין השליח יכול לקדשה, או שאינה יכולה לחזור בה, ויכול השליח לקבל עבורה קידושין, ולדברי רב זביד נחלקו בנידון זה רבי יוחנן וריש לקיש, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חוֹזֶרֶת. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. וטעמי מחלוקתם הם כפי שהתבאר לעיל, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חוֹזֶרֶת, כיון שאָתֵי דִבּוּר וּמְבַטֵּל דִבּוּר – יכולה היא לבטל את דיבורה הראשון על ידי דיבורה השני. ורֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, כיון שלֹא אָתֵי דִבּוּר וּמְבַטֵּל דִבּוּר.
פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקות אלו: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שיכול אדם לבטל את דיבורו הראשון על ידי דיבור שני, אֲפִלּוּ בְּקַמַּיְיתָא – ואפילו בנידון הראשון, לגבי אשה שחזרה בה מקידושיה בתוך אותם שלשים יום, שמועילה חזרתה, ואין הקידושין חלים. וכל שכן בנידון השני, שבו היא חוזרת בה רק ממינוי השליח, קודם שעשה מעשה קידושין, שבודאי מועילה חזרתה.
