משנה
משנתנו עוסקת באדם המקדש אשה בדברים האסורים בהנאה: הַמְקַדֵּשׁ בְּפירות עָרְלָה, כלומר, בפירות שגדלו בשלש השנים הראשונות לנטיעת העץ, וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – תבואה שנזרעה בכרם ענבים, הנאסרת בהנאה ואוסרת אף את הכרם, וּבְשׁוֹר הַנִּסְקָל – שור [או כל בעל חיים] שהמית אדם, שחייבה התורה לסוקלו, ואסרתו בהנאה, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וּבְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע – בצפורים שמביא המצורע ביום טהרתו, והאחת שנשחטת אסורה בהנאה [אך הצפור המשתלחת אינה אסורה בהנאה], וּבִשְׂעַר נָזִיר – הנזיר ביום טהרתו מגלח את שערותיו ושורפן, והן אסורות בהנאה, וּבְפֶטֶר חֲמוֹר – חמור בכור שציותה התורה לפדותו בשה או לעורפו, אם הוא נערף ונאסר בהנאה, וּבְבָשָׂר בֶּחָלָב שהתבשלו יחד, שאסרתן התורה בהנאה, וּבְבהמות חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, שכל אלו אסורים בהנאה ואין לאשה כל הנאה מכך, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
מְכָרָן – מכר את אחד מאיסורי ההנאה הללו, וְקִדֵּשׁ אשה בִּדְמֵיהֶן, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, כיון שאין דמיהם נאסרים בהנאה.
גמרא
שנינו במשנה, 'מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן, מְקֻדֶּשֶׁת'. מבררת הגמרא, מְנָלָן – מנין נלמד דין זה, שאם מכר איסורי הנאה אלו, אין דמיהם אסורים בהנאה, ויכול לקדש בהם אשה. ומבארת, מִדְּגַלֵּי רַחְמָנָא – מכך ש'גילתה' וחידשה התורה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים ואמרה 'וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמוֹהוּ' (דברים ז כו), כלומר, שכָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְהַוֶּה אַחֲרָיו, על ידי קנייה בדמי עבודה זרה, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, ואסור בהנאה, מִכְּלָל – משמע מכך, דְּכָל שאר אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, מלבד עבודת כוכבים, שָׁרוּ – מותרים הם לאחר שמכרם, ואין האיסור נתפס בדמיהם.
מקשה הגמרא, וְנֵילִיף מִינַּהּ – מדוע לא נלמד דין זה מעבודה זרה לשאר איסורי הנאה, שכשם שעבודה זרה אוסרת גם את דמיה, כך כל איסורי הנאה אוסרים את הדמים. מתרצת הגמרא, מִשּׁוּם דַּהֲווּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּשְׁבִיעִית שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד, כלומר, כיון שיש שני איסורים בתורה התופסים את דמיהם, עבודה זרה ופירות שביעית, וְכלל הוא בידינו, שכָל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין – אי אפשר ללמוד מהם, כיון שאם אכן היה ניתן ללמוד מהם לשאר איסורי הנאה, היתה התורה כותבת דין זה רק באחד מהמקומות, ומכך שנכתב דין זה בשני מקומות מוכח שאי אפשר ללמוד משם לשאר מקומות.
ומבארת הגמרא מהיכן נלמדים שני איסורים אלו, שתופסים את דמיהם, עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָא דַּאֲמָרָן – כפי שאמרנו לעיל, שלמדו כן מהפסוק 'והיית חרם כמוהו'. שְׁבִיעִית מַאי הִיא – מהיכן יש ללמוד שפירות שביעית אוסרים את דמיהם כמותם, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק לגבי שנת היובל, שדין שנה זו לגבי שמיטת קרקע כדין השנה השביעית, 'כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם' (ויקרא כה יב), ומכך שכתבה התורה בענין זה לשון 'קודש' יש ללמוד, מַה [-כשם ש]קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמֶיהָ, שאם מחלל אדם הקדש על ממון, נעשה הממון קדוש, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, שאם מכר פירות שביעית, נעשה הממון קדוש בקדושת שביעית, ודינו כדין פירות שביעית.
סָלֵיק פִּירְקָא
