מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: האמורא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, יָהֵב זוּזֵי לְרַב – נתן סכום כסף לרב, ואָמַר לֵיהּ, זַבְנָהּ נִיהֲלִי לְהַאי אַרְעָא – קְנֵה עבורי קרקע מסוימת במעות אלו, אָזַל – הלך רב, זַבְנָהּ לְנַפְשֵׁיהּ – קנה את הקרקע לעצמו. תמהה הגמרא על הנהגתו של רב, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, לגבי שליח לקדש אשה לחבירו שהלך וקידשה לעצמו, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאִין, ואף כאן לא היה ראוי לרב לקנות את הקרקע לעצמו. מתרצת הגמרא, בָּאגָא דְאַלָּמֵי הֲוָה – היתה זו בקעה של בני אדם אלימים, שאינם מניחים לכל אדם לקנות שם שדה, לְרַב, נַהֲגֵי בֵּיהּ כָּבוֹד – נהגו בו כבוד, והסכימו למכור לו קרקע, אבל לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, לֹא נַהֲגֵי בֵּיהּ כָּבוֹד – לא נהגו בו כבוד, ולא הסכימו למכור עבורו קרקע. ממשיכה הגמרא ומקשה, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹדוּעֵי – היה לרב להודיע לרבה בר בר חנה שאינו קונה את הקרקע עבורו מחמת טעם זה, כדי שלא יחשוד בו שנהג בו מנהג רמאות. מתרצת הגמרא, סָבַר – חשש רב, שמא אַדְהָכִי וְהָכִי אָתֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא וְזָבִין לָהּ – בינתיים, עד שיודיע זאת לרבה בר בר חנה, יבוא אדם אחר ויקנה קרקע זו.
רַב גִּידַּל, הֲוָה מְהַפֵּךְ בְּאַרְעָא לְמִזְבַּן יָתֵהּ – היה מחזר לקנות אחר קרקע מסוימת, לקנותה, אָזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנָהּ – הלך רבי אבא וקנאה לעצמו. אָזַל רַב גִּידַּל קַבְּלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא – הלך רב גידל והתלונן על כך בפני רבי זירא, אָזַל רַבִּי זֵירָא קַבְּלֵיהּ – הלך רבי זירא ואמר את הדברים לְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא. אָמַר לֵיהּ רבי יצחק נפחא, הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה רבי אבא לָרֶגֶל אֶצְלֵנוּ, כי בזמן שהיו דורשים בהלכות הרגל, היו מקבלים פני הרב, ואז אשאל אותו מדוע נהג כך. כִּי סָלֵיק – כשעלה רבי אבא ברגל, אַשְׁכָּחֵיהּ – מצאו רבי יצחק נפחא, אָמַר לֵיהּ, עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה – עני המחזר אחרי עוגה האפויה בגחלים, לזכות בה מן ההפקר, או שיתננה לו הבעלים, וּבָא אדם אַחֵר וּנְטָלָהּ מִמֶּנּוּ, מַאי – מה דינו של אותו אדם. אָמַר לֵיהּ רבי אבא, אותו אדם נִקְרָא רָשָׁע, שיורד לחיי חבירו. המשיך רבי יצחק נפחא ושאלו, וְאֶלָּא מַר מַאי טַעֲמָא עָבַד הָכִי – ומדוע נהג מר בדרך זו, שקנה את הקרקע שחיזר רב גידל לקנותה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבא, לֹא הֲוָה יְדַעְנָא – לא ידעתי כלל שרב גידל מחזר לקנות קרקע זו, ולכן קניתי אותה לעצמי. אמר לו רבי יצחק נפחא, הַשְׁתָּא נַמִּי נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ מַר – אם כן, גם עתה יכול אתה לתת לו קרקע זו, כיון שנודע לך שהוא חיזר לקנותה לפניך. אָמַר לֵיהּ רבי אבא, זַבּוּנֵי לֹא מְזַבְּנִינָא לָהּ – איני רוצה למכור לו את הקרקע הזו, דְּאַרְעָא קַמַּיְתָא הִיא – כיון שזו הקרקע הראשונה שקניתי, וְלֹא מְסַמְּנָא מִילְּתָא – ואין זה סימן טוב למוכרה, דְּאָמַר מַר, הַמּוֹכֵר נְכָסָיו הָרִאשׁוֹנִים, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, אִיבָּעֵי בְּמַתָּנָה נִשְׁקְלָהּ – אם רצונו ליטלה ממני במתנה, רשאי הוא ליטול. מביאה הגמרא את סיום אותו מעשה, רַב גִּידְל לֹא נָחֵית לָהּ – לא ירד לקרקע זו ליטלה במתנה, כיון שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טו כז) 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה', וגם רבי אבא לא רצה להשאר בה, כיון שנודע לו שרב גידל חיזר תחילה לקנותה, לֹא מַר נָחֵית לָהּ וְלֹא מַר נָחֵית לָהּ – לא רבי אבא ירד אליה, ולא רב גידל ירד אליה, וּמִתְקַרְיָא – והיו מכנים קרקע זו אַרְעָא דְּרַבָּנָן – הקרקע של החכמים, כיון שהיתה מופקרת לתלמידים.
