משנה
משנתנו עוסקת באשה שקיבלה קידושין משני בני אדם, ומבארת אילו קידושין חלים: מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ הקטנה, ואכן קיבל השליח קידושין עבורה, וְהָלַךְ הָאָב עצמו וְקִדְּשָׁהּ גם הוא לאדם אחר, אִם שֶׁלּוֹ – של האב קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו של השליח קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵין יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט מספק. וְאִם רָצוּ – אם הסכימו שניהם, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס.
וְכֵן הִיא – האשה עצמה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁה, ואכן קיבל עבורה קידושין, וְהָלְכָה גם הִיא וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ לאדם אחר, אִם הקידושין שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵין יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס.
גמרא
להבנת הסוגיא שלפנינו יש להקדים, שנתנה התורה רשות לאב לקדש את בתו בקטנותה ובנערותה, והבת יכולה לקדש את עצמה בהיותה נערה ובוגרת, נמצא שבזמן נערותה יכולה היא להתקדש גם על ידי עצמה וגם על ידי אביה, אך לאחר שבגרה רק היא יכולה לקדש את עצמה. וזמן 'נערות' הוא מגיל שתים עשרה ועד שתים עשרה וששה חודשים. אמנם גם בתוך אותם ששה חודשים, אם הביאה סימני בגרות בגופה, הרי היא בוגרת. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בהיותו בַּדֶּרֶךְ, וְקִדְּשָׁה היא את עַצְמָהּ בָּעִיר, והיו שני מעשי הקידושין באותו היום, ואין ידוע קידושי מי קדמו, וַהֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ – עתה, כשנבדקה בסוף אותו יום, כבר הביאה סימני בגרות, ואם כבר בבוקר היתה בוגרת, ודאי חלו קידושיה ולא קידושי אביה, שהרי אין בידו לקדשה לאחר שבגרה, ונחלקו האמוראים בדין זה, רַב אָמַר, הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ, ואנו מניחים שכבר בבוקר של אותו יום היתה בוגרת, ורק קידושיה חלו, ואין חוששים כלל לקידושי אביה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הגם שעתה היא ודאי בוגרת, מכל מקום אין זו ראיה שהיתה בוגרת בתחילת אותו היום, ולכן חַיְישִׁינָן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם, וכדין המבואר במשנתנו, שצריכה גט משניהם, או שאחד יתן גט ואחד יכנוס.
מבררת הגמרא, אֵימַת – באיזה אופן נחלקו רב ושמואל, אִילֵימָא – אם תאמר שמחלוקתם היא בתּוֹךְ שִׁשָּׁה חודשים, לאחר שנעשתה בת שתים עשרה, אם כן קשה, בְּהָא נֵימָא רַב – וכי באופן כזה יאמר רב 'הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ', והרי כיון שהיא בתוך ששה חודשים של נערות, אף שבסוף אותו יום ראינו שהביאה סימני בגרות, יש לנו לומר שרק הַשְׁתָּא הוּא דְּבָגְרָה – עתה הביאה סימנים אלו, ומדוע נחשוש שכבר בבוקר בגרה, והרי היא בתוך אותם ששה חודשים שהיא מוחזקת בהם כנערה, ורק לאחר שנבדקה ונמצא שבגרה, הרי היא מעתה והלאה בוגרת. וְאֶלָּא אם נאמר שנחלקו לְאַחַר שִׁשָּׁה חודשים, שבאותו זמן אנו מניחים שמן הסתם כבר בגרה, אם כן קשה, בְּהָא נֵימָא שְׁמוּאֵל – וכי באופן זה יאמר שמואל דחָיְישִׁינַן לְקִדּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם, ואף לקידושי האב, וְהָא [-והרי כך] אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין בֵּין נַעֲרוּת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים בִּלְבָד, ואם כן לאחר שעברו ששה חודשים, ונראה בה סימני גדלות, יש להחזיקה כבוגרת, ואין לחשוש לקידושי האב כלל. וְכִי תֵּימָא – ואם תרצה לומר ולפרש את דברי שמואל, שכוונתו לומר דבָּצִיר הוּא דְּלֵיכָּא – אין פחות מששה חודשים בין נערות לבגרות, הָא טְפֵי אִיכָּא – אך יתכן שיהיו יותר מששה חודשים, ולכן הוא סובר שיש לחשוש לקידושי האב, וְהָא 'בִּלְבָד' קָאֲמַר – הרי אמר שמואל שאין ביניהם אלא ששה חודשים 'בלבד', ומשמע שאין גם יותר מששה חודשים.
מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכו רב ושמואל לחלוק בנידון זה, אלא בְּהַהוּא יוֹמָא דְּמִשַׁלַּם שִׁיתָּא – באותו יום שמסתיימים בו ששת החודשים של הנערות, ובאותו יום היו קידושי שניהם, וכשנבדקה בסוף היום התברר שהביאה סימני בגרות, רַב אָמַר, הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ, מִדְּהַשְׁתָּא בּוֹגֶרֶת – כיון שעתה אנו רואים שהביאה סימני בגרות, מִצַּפְרָא נַמִּי בּוֹגֶרֶת – אנו מניחים שכבר מהבוקר בגרה, שהרי יום זה הוא היום הראוי לה להתבגר, ומן הסתם בגרה כבר בבוקרו, וחלו קידושיה בלבד, ואין חוששים כלל לקידושי האב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הַשְׁתָּא אַיְיתִיאַת סִימָנִים – אפילו ביום זה יש לחשוש שמא רק עתה הביאה סימני בגרות, ובבוקר היתה עדיין נערה, ויש לחשוש לקידושי שניהם.
פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: וַהֲלָכָה כְּוָותֵיהּ [-כשיטתו] דְּרַב, שאם אירעו קידושין אלו ביום שבו מסתיימים ששת חודשי הנערות, חלים קידושיה בלבד ואין חוששים לקידושי האב.
