כפי שהתבאר, ניזק הבא לגבות את חובו מהמזיק, ואין לו כסף או מטלטלין לשלם אלא רק קרקע, נוטל הוא את הקרקע הטובה הביותר שבנכסיו. אמנם בעל חוב הבא לגבות את חובו מהלוה, ואין לו ממון לשלם, גובה ממנו את הקרקע הבינונית שבנכסיו. ואילו אשה הבאה לגבות כתובתה, לאחר שהתגרשה או התאלמנה, גובה את הקרקע הזיבורית, הגרועה ביותר שבנכסיו. הגמרא מביאה עתה ברייתא הדנה באופנים בהם אין לאדם את כל סוגי הקרקעות הללו, כיצד גובים ממנו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שחייב לשלם לניזק, לבעל חוב ולכתובת אשה, ואֵין לוֹ אֶלָּא קרקע עִדִּית, כֻּלָּן, כלומר נִיזָּקִין וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה, גּוֹבִין מִן הָעִידִּית. ואם יש לו רק קרקע בֵּינוֹנִית, כּוּלָּן גּוֹבִין מִן הַבֵּינוֹנִית. ואם יש לו רק זִבּוּרִית, כֻּלָּן גּוֹבִין מִן הַזִּבּוּרִית. והטעם לכך, כיון שכל הדינים של גביית קרקע עידית או בינונית הם רק כשיש לו קרקעות כאלו, אך אם אין לו קרקעות אלו, גובים מהקרקעות שברשותו.
הָיוּ לוֹ עִדִּית וּבֵינוֹנִית וְזִבּוּרִית, נִיזָּקִין גובים בְּעִדִּית. וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית. וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית.
הָיוּ לוֹ עִידִּית וּבֵינוֹנִית, ואין לו זיבורית, נִיזָּקִין גובים כדינם, בְּעִדִּית. וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית, הבעל חוב כיון שזהו דינו, וכתובת אשה כיון שאין לו קרקע זיבורית, ונותן לה את הקרע הפחותה ביותר שיש לו, שהיא בינונית.
היו לו בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית, נִיזָּקִין וּבַעַל חוֹב גובים בְּבֵינוֹנִית, הבעל חוב כיון שזהו דינו, והניזקין כיון שזו הקרקע הטובה ביותר שיש לו, ואינו מחויב להשיג לו קרקע טובה יותר ממה שברשותו. וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית, כדינה.
היו לו עִדִּית וְזִבּוּרִית, נִיזָּקִין גובים כדינם, בְּעִדִּית. וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית, כתובת אשה כדינה, ובעל חוב כיון שאין לו אפשרות לתבוע יותר ממה שמגיע לו, וכיון שדינו בבינונית ואין לו בינונית, אינו נוטל עידית אלא זיבורית.
וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי – ובברייתא אחרת שנינו, שאם היו לו בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית, נִיזָּקִין בְּבֵינוֹנִית, וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית. קַשְׁיָאן אַהֲדָדֵי – קשות הברייתות וסותרות זו את זו, שהרי בברייתא הראשונה שנינו שאם יש לו רק בינונית וזיבורית נוטל הבעל חוב בינונית, ואילו בברייתא השניה שנינו שבאופן כזה נוטל הבעל חוב מזיבורית.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִינָא, בִּדְעוּלָא קָמִיפְלְגֵי – שתי הברייתות הללו חולקות בדינו של עולא, דְּאָמַר עוּלָא, דְּבַר תּוֹרָה – מעיקר דין התורה, בַּעַל חוֹב גובה את חובו בְּזִבּוּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יא) 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה וְגוֹ' בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה', והרי מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לְהוֹצִיא לבעל חובו, ודאי את הפָּחוּת שֶׁבְּכֵלָיו, ואם כן אף כשבא המלוה לגבות קרקע מהמלוה, נותן לו הלוה את הפחותה שבקרקעותיו. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ חכמים שבַּעַל חוֹב גובה את חובו בְּבֵינוֹנִית, כדי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין, שאם יידע המלוה שלא ישלם לו הלוה אלא מהקרקע הגרועה שברשותו, יימנע מלהלוות, ונמצאת דלת ננעלת בפני הלווים, ולכן תיקנו שיגבה מבינונית, כדי שיתרצה המלוה להלוותו. מַאן דְּאָמַר – הברייתא השניה, האומרת שבַּעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה גובים את חובם בְּזִבּוּרִית, לֵית לֵיהּ דְּעוּלָא – אינה סוברת את דינו של עולא, אלא דין בעל חוב הוא כעיקר דין התורה, שגובה מזיבורית. וּמַאן דְּאָמַר – והברייתא הראשונה, האומרת שבַּעַל חוֹב וְנִיזָּקִין בְּבֵינוֹנִית, אִית לֵיהּ דְּעוּלָא – סוברת היא כדברי עולא, שתקנו חכמים שיגבה בעל חוב את חובו מקרקע בינונית.
