כפי שהתבאר לעיל, נחלקו רבי מאיר וחכמים בדין המפקיר נזקיו לאחר שנפלו באונס, ממשיכה הגמרא ומבארת את הדין באופן אחר: וּמַפְקִיר נְזָקָיו דְעָלְמָא, דְּלָאו אָנוּס, אלא פשע בנפילתו, אך לא נעשה הנזק מיד אלא לאחר זמן, ובינתיים כבר הפקיר את נזקיו, פְּלוּגְתָּא – דבר זה תלוי במחלוקתם דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד מהם אָמַר, חַיָּיב. וְחַד אָמַר, פָּטוּר. [מַאן דְּאָמַר פָּטוּר – אותו הסובר שפטור בעל הנזקים אפילו כשהיתה נפילתו בפשיעה, ודאי סובר הוא כְּרַבָּנָן, האומרים שהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, שהרי לדעת רבי מאיר המחייב אפילו לאחר נפילת אונס, ודאי יחייב לאחר נפילה בפשיעה], וּמַאן דְּאָמַר – ולדעת הסובר שלאחר נפילת פשיעה חַיָּיב, ודאי יכול הוא לסבור כרבי מאיר, המחייב בנפילת אונס, אך אותו הסובר כן אָמַר לָךְ – יכול הוא להוסיף ולומר, אֲנָא דְּאָמְרֵי אֲפִלּוּ לְרַבָּנָן – אני סובר אפילו כשיטת חכמים, הפוטרים בנפילת אונס, דְּלֹא אָמְרֵי רַבָּנָן – שלא אמרו חכמים שמַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר, אֶלָּא הֵיכָא – רק באופן דְּהוּא אָנוּס בנפילתו, אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְעָלְמָא, לאחר שנפלו בפשיעתו, יסברו גם חכמים שחַיָּיב.
אף שבתחילה הובאה מחלוקת זו ללא בירור מי הפוטר ומי המחייב, אלא רק שנחלקו בזה רבי יוחנן ורבי אלעזר, וְאִסְתַּיֵּים – הוכיחה והסיקה הגמרא, דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא זה דְּאָמַר שהמפקיר נזקיו לאחר שנפלו בפשיעה חַיָּיב, [דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כִּסְתָם, והיינו שאם הובא דין מסוים במשנה ללא מחלוקת, הלכה כמותו, וּתְנָן – והרי כך שנינו במשנה, הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל שׁוֹר לְתוֹכוֹ אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת, חַיָּיב, והרי שם אין הבור שייך לאדם, ומכל מקום כיון שהוא חפרו, הרי הוא חייב עליו, והוא הדין במפקיר את נזקיו לאחר שנפלו בפשיעה, שנחשב הוא כמי שחפר בור ברשות הרבים, שאף שאין הבור שייך לו, חייב בתשלומיו, תִּסְתַּיֵּים – אכן זו ראיה שכך סובר רבי יוחנן], וְהִלְכָתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כמותו.
וּלְעִנְיַן אַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, והזיקו, ונחלקו רב ושמואל האם כיון שהם ממונו המזיק חיובם משום 'שור', או כיון שהזיקו בדרך של תקלה, הרי חיובם משום 'בור', קַיְימָא לָן – מקובל בידינו שההלכה היא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, כּוּלָּן – כל הדברים שהזיקו בדרך של תקלה, הגם שהם ממונו של האדם, מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ את חיובם, והרי אלו תולדות של בור, וּבְכוּלָּן אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן – ולגבי כולם נאמר הפסוק האמור בבור (שמות כא לג) 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר', ודייקו מכך חכמים, 'שׁוֹר', וְלֹא אָדָם, 'חֲמוֹר', וְלֹא כֵּלִים. כלומר, אין חיוב בור אלא בבעלי חיים שנפלו לתוכו והוזקו, אך אדם או כלים שנפלו לבור, פטור עליהם.
וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה, שבעל הבור פטור על אדם שנפל לבור, לְעִנְיַן קְטָלָא – לענין מיתה בלבד, שאם נפל שם אדם ומת, פטור בעל הבור מתשלומי כופר או מתשלומי דמים, אֲבָל לְעִנְיַן נְזָקִין, אם נפל שם אדם והוזק, אָדָם נַמִּי – גם על נזקי אדם בעל הבור חַיָּיב. וְעל נזקי כֵלִים פָּטוּר תמיד, כיון ששבירתם נחשבת כ'מיתתם' של הכלים, ופטרה על כך התורה, בֵּין אַפְקְרִינְהוּ בֵּין לֹא אַפְקְרִינְהוּ – בין אם הפקיר את התקלה ובין אם לא הפקירה, דְּכָל תַּקָּלָה, ואפילו היא ממונו, בּוֹר הוּא, וכפי שהתבאר לעיל בדעת שמואל, ובור פטור על נזקי כלים.
