כפי שהתבאר, המניח אבן ברשות הרבים, הרי הוא כחופר בור, וחייב על הנזקים שאירעו מחמת כן. מבארת הגמרא באילו אופנים הוא מתחייב על נזקי האבן: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא תֵּימָא – אל תאמר שאם נִתְקַל בָּאֶבֶן, וְגם נִישַׁף בָּהּ – נחבל באבן עצמה, הוּא דְּחַיָּיב – רק באופן זה הוא חייב, מאחר והתקלה והנזק היו באבן, אֲבָל אם נִתְקַל בַּקַּרְקַע של רשות הרבים, וְנִישַׁף בָּאֶבֶן, פָּטוּר הוא, מחמת שיכול בעל האבן לטעון לו שלא נתקל באבנו כלל, ואם לא היה נתקל בקרקע רשות הרבים לא היתה האבן מזיקה לו כלל, אֶלָּא אֲפִלּוּ אם נִתְקַל האדם בְּקַרְקַע רשות הרבים, וְנִישַׁף בָּאֶבֶן, חַיָּיב בעל האבן בנזקיו. מבררת הגמרא, כְּמַאן – כדעת מי אמר רבי אלעזר הלכה זו, ומבארת, הרי הלכה זו היא כְּרַבִּי נָתָן, דְּאָמַר, לגבי שנים שגרמו נזק ביחד, כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא לְאִישְׁתַּלוֹמֵי מֵהַאי – בכל מקום שאין אפשרות לחייב בתשלום אחד מהמזיקים, מִשְׁתַּלֵּם מֵהַאי – גובה את כל הנזק מהמזיק השני, ואף כאן, כיון שהנפילה עצמה נעשתה מקרקע רשות הרבים, שאינה בתורת תשלומים, גובה את הכל מבעל האבן, שנחבל בה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
הַשּׁוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אף אם עשה כן באופן המותר, כגון בחורף, שבין כך יש מים ברשות הרבים ומותר לאדם פרטי להוסיף ולשפוך מים בשלו, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, אף שהשפיכה היתה ברשות, חַיָּב השופך בְּנִזְקוֹ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, ברשות הרבים, וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בַּקּוֹצִים, באופן שהקוצים נכנסים לתוך שטח רשות הרבים, וְגָדֵר שֶׁנָּפַל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ולא פינה בעל הגדר את האבנים מרשות הרבים, וגם לא הפקירן לאחר שנפלו, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּתשלומי נִזְקוֹ.
גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ חכמים שמותר להם לקלקל את רשות הרבים, פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן – פותחים את הצינור המקלח את מי השופכים מהבית לרשות הרבים, וְגוֹרְפִין מַעֲרוֹתֵיהֶן מהמים שבהם לרשות הרבים, בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶם רְשׁוּת לעשות כן כלל, כיון שבכך הם מקלקלים את רשות הרבים ומזיקים למהלכים שם, ובִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רְשׁוּת לכך, מאחר ובין כך רשות הרבים מלאה במים מהגשמים, מכל מקום אִם הִזִּיקוּ המים שלהם, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.
שנינו במשנה, 'הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית והגודר את גדרו בקוצים וְכוּ' חייב'. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁאנוּ – לא שנינו במשנה דין זה, שחייב על נזקי הקוצים שבגדרו, אֶלָּא מַפְרִיחַ – כשהניח את הקוצים באופן שהם 'פורחים' ובולטים לכיוון רשות הרבים, וההולך שם כדרכו ניזק מהקוץ הבולט, אֲבָל מְצַמְצֵם – אם צמצם את הקוצים לתוך הגדר שברשותו, אף על פי שהפקיר את המקום, ועבר שם אדם בסמוך לכותל והוזק, פָּטוּר בעל הגדר. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שהוא פָּטוּר, ומדוע אין זה ככל בור ברשות הרבים, אָמַר רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְרַב אִיקָא, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בְּכוֹתְלִים שהם הולכים לידם, ואותו אדם לא היה צריך להעלות בדעתו שאדם זה ילך ויתחכך בכותל ויוזק מהקוצים שבו.
