גמרא
שנינו במשנה, 'שְׁנֵי קַדָּרִין וְכוּ' שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, הראשון חייב בנזקו של שני'. אוּקְמָא [-העמיד] רַבִּי יוֹחָנָן דין זה, בְּאופן שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲמוֹד – היה הראשון יכול לעמוד לאחר נפילתו, וְלֹא עָמַד, וּלְפִיכָךְ חַיָּב, כיון שבכך שלא עמד אלא השתהה על הקרקע גרם לנפילתו של השני, וַאֲפִלּוּ לְרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי – שהם סוברים שהנִתְקַל בקרקע ונופל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא, ואי אפשר לחייבו על הנפילה עצמה, מכל מקום הָכָא – כאן, שהנזק אירע לאחר שכבר נפל, כֵּיוָן שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲמוֹד וְלֹא עָמַד, נָפִיק לֵיהּ מִדִּין אָנוּס – יצא הוא מכלל 'אנוס', וְקָם לֵיהּ – והרי הוא עומד עתה בְּדִין פּוֹשֵׁעַ, שהרי פשע בכך שלא קם. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמוֹד, פָּטוּר על הנזק שאירע לשני. וְלֹא אַמְרִינָן – ואין אומרים, שאף שלא היה יכול לעמוד, מכל מקום יש לחייבו על נזקי השני כיון שהָיָה לוֹ לְהַזְהִיר, מִשּׁוּם דְּטָרוּד הוּא בנפילתו, וכשם שלא היה יכול לעמוד כך לא היתה דעתו פנויה להזהיר את השני שלא יתקל בו. וְכֵן הִלְכָתָא – וכך היא ההלכה.
וְאִי קַשְׁיָא לְךָ – ואם יקשה לך על דין זה מהַהִיא קָמַיְיתָא – מהדין ששנינו בברייתא שהובאה לעיל, שאם נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ של האדם ברשות הרבים וְלֹא סִלְּקָהּ – לא סילק את שבריה, והוזק בהם אדם, דְּאַמְרִינָן – שאמרה הברייתא באופן זה שאָנוּס הוּא, וְלֹא מִחַיֵּיב – ואינו חייב בנזקי שברי הכד, וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ לְסַלֵּק – והגם שהיה לו פנאי לסלק את השברים מרשות הרבים, וְלֹא סִלֵּק, ומדוע לא נאמר שאף שהנפילה היתה באונס מכל מקום פשע בכך שלא פינה את השברים ויתחייב בנזקיהם. אין זו קושיא, ואין הנידונים דומים, כיון דהָתָם – שם, בְּנִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ וְלֹא סִלְּקָהּ, כֵּיוָן דְּאָנוּס הוּא בִּשְׁעַת נְפִילָה, הֲווּ לְהוּ הָנָךְ – הרי אותם מַיִם שהיו בכד וַחֲרָסִים של הכד שנשבר כְּהֶפְקֵר דְּאָתֵי מִמֵּילָא – כהפקר שבא מעצמו [כלומר, אין זה כאדם המניח תקלה ברשות הרבים ומפקירה, שבודאי הוא חייב ככל חופר בור, אלא הרי זה כהפקר שנעשה מעצמו, כיון שהנחת המים והחרסים היתה באונס, ולא מרצונו], וּלְפִיכָךְ, באופן זה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְסַלְּקָם, וְלֹא סִלְּקָם, פָּטוּר, דְּמִשְּׁעַת נְפִילָה אִיתְפַּקְרוּ לְהוּ – נעשו הפקר. אֲבָל הָכָא – כאן, במשנתנו, אִיהוּ גוּפֵיהּ נָפַל – האדם עצמו נפל, וּבְגוּפֵיהּ אִיתְקִיל חַבְרֵיהּ – ובגופו של הראשון נתקל חבירו, השני, הִלְכָּךְ – ולכן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁעַת נְפִילָה, מכל מקום אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד וְלֹא עָמַד, חַיָּיב, דְּגוּפֵיהּ לֹא הֲוֵי הֶפְקֵר – שהרי אין גופו נעשה הפקר מחמת נפילה זו, וְהַשְׁתָּא – ועתה, כיון שגופו נשאר ברשותו, הוֹאִיל וְהיה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְלֹא עָמַד, ומחמת כן נפל השני, לָאו אָנוּס הוּא – אינו נחשב אנוס בדבר, וחייב בתשלומי נזקו של השני.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַקַּדָּרִין [-עושי קדרות], וְהַזַּגָּגִין [-עושי זכוכיות], שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין ברשות הרבים זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, וְהַשְּׁלִישִׁי נתקל בַּשֵּׁנִי, רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקוֹ שֶׁל שֵׁנִי, וְשֵׁנִי חַיָּיב בְּנִזְקוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי. וְאִם מֵחֲמַת רִאשׁוֹן נָפְלוּ כולם, ואף השלישי, רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי כּוּלָּם. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה, כּוּלָּם פְּטוּרִים. וְכוּלָּם שהזיקו, חַיָּיבִים עַל נִזְקֵי גּוּפָן – חייבים הם אם נתקלו אחרים בגופם המוטל על הקרקע, וּפְטוּרִין עַל נִזְקֵי מָמוֹנָן, אם נתקלו אחרים בקדרותו או בזגוגיות המוטלות על הארץ.
מבארת הגמרא את דברי הברייתא, אָמַר רָבָא, רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי, בֵּין דְּאִיתְּזַק בְּגוּפוֹ – בין אם נתקל השני בגופו של הראשון, בֵּין דְּאִיתְּזַק בְּמָמוֹנוֹ – ובין שהוזק השני בממונו של הראשון, המוטל על הארץ, והיינו באופן שלא הפקיר את שברי הכד, והיה לו זמן לסלק את שברי הכד, ומחמת כן יש לחייבו על הנזקים שגרם. וְאילו שֵׁנִי חַיָּיב בְּנִזְקֵי שְׁלִישִׁי רק בִּדְאִיתְּזַק בְּגוּפוֹ – רק אם הוזק השלישי בגופו של השני, כיון שהיה לו לקום ולא קם, אֲבָל לָאו בִּדְאִיתְּזַק בְּמָמוֹנוֹ – אך אינו חייב בנזקיו של השלישי, אם הוזק בממונו הנמצא שם, אף אם לא הפקיר את השברים, אך לא היה לו זמן לסלק אותם. ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין חיוביו של הראשון לבין חיוביו של השני, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – יכול השני לומר לשלישי שנתקל בממונו, הַאי בִּירָא לָאו אֲנָא כְּרִיתֵיהּ – לא אני כריתי את הבור הזה, כלומר, כיון שהראשון חייב בנזקי שני, הרי זו ראיה שהשני אינו אשם בנפילה, ואם כן אין להחשיב זאת כאילו הוא גרם לנפילת הכד ושבירתו, ולא הוא שיצר את ה'בור' הזה [אמנם אם לא הפקיר את הכד, והיה לו פנאי לסלק ולא סילק, הרי הוא חייב בנזקים שיקרו מחמת כן, וכמו כל חפץ השייך לאדם ונמצא ברשות הרבים, שאם נתקל בו אדם חייב הבעלים בנזקיו מדין בור.
