תַּנְיָא בברייתא, אַרְבָּעָה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שכָּל הָעוֹשֶׂה אוֹתָן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם – אי אפשר לחייבו ממון בבית דין, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, וְאֵלּוּ הֵן, א. הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, ועל ידי כן ברחה ממקומה ואבדה לבעליה. ב. וְהַכּוֹפֵף קָמָתוֹ [-שדה תבואה] שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵקָה, ונשרפה התבואה. ג. וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר לְהָעִיד על חבירו שהוא חייב לו ממון. ד. וְהַיּוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת, וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ.
מבארת הגמרא את האופנים השונים שבהם אמר רבי יהושע את דבריו: אָמַר מַר באופן הראשון שהעושה כן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, הַפּוֹרֵץ גָּדֵר לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נאמר דין זה, אִילֵימָא – אם תאמר שמדובר בְּכֹתֶל בָּרִיא – בקיר חזק, ששברו ומחמת כן ברחה הבהמה, בִּידֵי אָדָם נַמִּי אִיחַיּוֹבֵי מִיחַיֵּיב אַכּוֹתֶל – גם בדיני אדם יש לחייבו, על הכותל עצמו. אֶלָּא מדובר בְּכֹתֶל רָעוּעַ, העומד להסתר על ידי הבעלים עצמו, ולכן אין לחייבו על שבירת הכותל כלל, אף לא בדיני שמים, אך יש לחייבו בדיני שמים על הבהמה עצמה, שברחה על ידי שבירת הכותל, ומכל מקום בדיני אדם פטור, כיון שאין זו אלא גרימת נזק.
ממשיכה הגמרא ומבארת את הדין השני, 'הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵקָה', הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נאמר דין זה, אִילֵימָא דְּמַטְיָא לֵיהּ בְּרוּחַ מְצוּיָה – אם באופן שעל ידי כיפוף התבואה נאחזה בה הדליקה ברוח מצויה, הרי הוא כשורף בידים, ואם כן בִּידֵי אָדָם נַמֵּי אִיחַיּוֹבֵי מִיחַיֵּיב – ניתן לחייבו אף בדיני אדם. אֶלָּא מדובר באופן שנאחזה האש בתבואה בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, ומחמת כן פטור הוא בדיני אדם, כיון שלא היה צריך להעלות בדעתו שתבוא רוח שאינה מצויה ותביא את הדליקה, ומכל מקום חייב הוא בדיני שמים, שהרי גרם את הנזק במעשיו. ביאור נוסף: רַב אַשִּׁי אָמַר, טוֹמֵן קָמָתוֹ אִיתְּמַר – דין זה עוסק באדם המכסה את תבואת חבירו בסדינים וכדומה קודם שתאחז בה הדליקה, ואף שכוונתו לטובה, לעכב את האש שלא תאחז בתבואה, מכל מקום גרם בכך הפסד לחבירו, מִשּׁוּם דְּשַׁוְּיָהּ טָמוּן בָּאֵשׁ – כיון שבמעשיו הפך את התבואה לדבר ה'טמון', ואין המדליק את האש חייב בנזק של דבר שהיה טמון בשעה שנשרף, אלא רק על דברים שהיו גלויים, ונמצא שאדם זה גרם שהמבעיר את הדליקה לא יצטרך לשלם את נזקי התבואה.
והאופן השלישי שחייב בו האדם בדיני שמים, וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר, מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן מדובר, אִילֵימָא לְנַפְשֵׁיהּ – אם באופן ששכר עדי שקר שיעידו לטובתו נגד חבירו, ועל ידי עדות זו הוציא ממון מחבירו ונטלו לעצמו, מָמוֹנָא בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי – הרי הוא צריך להשיב לחבירו את הממון שהוציא ממנו שלא כדין, ומדוע אינו חייב בדיני אדם. אֶלָּא מדובר כששכרם להעיד שקר לְחַבְרֵיהּ – לטובת חבירו, וכיון שלא הגיע כל ממון לידו, אינו חייב בדיני אדם, ומכל מקום חייב הוא בדיני שמים על כך שגרם לחבירו נזק שלא כדין.
והאופן הרביעי, וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, והחידוש באופן זה הוא שלא רק אם היה איתו עד נוסף, שבעדותם היו יכולים להוציא ממון, אלא וַאֲפִלּוּ בְּחַד סַהֲדָא – גם אם היה הוא עד יחיד בדבר, חייב הוא בדיני שמים, מִשּׁוּם דִּמְחַיְּיבִין לֵיהּ אַפּוּמֵּיהּ – כיון שאם היה מעיד את עדותו היו הדיינים מחייבים את הנתבע שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא, ויתכן שמחמת פחדו להשבע לשקר היה מודה ומשלם, ולכן אם נמנע ולא העיד חייב הוא בדיני שמים.
מוסיפה הגמרא, וּמלבד ארבעה דינים אלו שאמר רבי יהושע, אִיכָּא נַמִּי מִילֵּי אַחֲרִינֵי – יש גם מקרים נוספים של גרימת נזק, דְּפָּטוּר העושה כן מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, וְאֵלּוּ הֵן, הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, ואכלה ומתה, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, כיון שאין הוא נחשב מזיק בידים אלא רק גורם נזק, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְהַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, והדליקו והזיקו, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְהַמַּבְעִית אֶת חֲבֵרוֹ כגון שצעק מאחוריו או נראה לו באפילה וכדומה, ומחמת כן נגרם לו נזק או חולי, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, כיון שלא נגע בו ולא עשה לו נזק בגופו ממש, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ של האדם ברשות הרבים, וְלֹא סִלְּקָהּ משם, וכן אם נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב בְּהֶיזֵּקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
