הַהוּא גַּבְרָא דְּבָטַשׁ בְּכַסַּפְתָּא דְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שבעט בכספתו של חבירו, וזהו ארגז המיוחד לשמירת כספים, שַׁדְיֵיהּ בְּנַהֲרָא – והשליכו בנהר. הֲוָה קָא טָעִין מָרָהּ – היה בעל הכספת טוען, הָכֵי הֲוָה בְּגַוֵּיהּ וְהָכֵי הֲוָה בְּגַוֵּיהּ – כך היה בה, וכך היה בה, אך לא היו ראיות לדבריו. יָתִיב רַב אַשִּׁי וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – היה רב אשי יושב ומסתפק בנידון זה, כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי – מה הדין באופן זה, כלומר, האם נאמן בעל הכספת להשבע כמה ממון היה לו בה וליטול, או שאינו נאמן. אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לָהּ [-ויש אומרים שאמר כן] רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי, לָאו הַיְנוּ מַתְנִיתִין – האם אין ללמוד את הדין במעשה זה ממה ששנינו במשנתנו, דִתְנַן – שכך שנינו בה, מוֹדִים חֲכָמִים הפוטרים 'טמון' באש, לְרַבִּי יְהוּדָה המחייב, בְּמַדְלִיק אֶת הַבִּירָה – בית גדול, שֶׁמְּשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ את כל דבריהם בְּבָתִּים, ואם כן כשם שסוברים חכמים שהמדליק אש ושרף את בית חבירו, ויש עדים על מה שהיה לו בבית ונשרף, חייב השורף בתשלומי כל הדברים, כיון שדרך בני אדם להניח דברים אלו בבתיהם, אם כן גם כשתקנו חכמים שבמקום שאין עדים ישבע התובע ויטול, יש להאמין לו בשבועה על כל מה שמצוי להיות, ויהיה אותו אדם נאמן לומר כמה מעות היו לו באותה כספת, שדרך בני אדם להניח בה מעות. אָמַר לֵיהּ – השיב לו, אִי דְּקָא טָעִין זוּזֵי – אם בעל הכספת היה טוען רק שהניח שם מעות, הָכִי נַמִּי – אכן היה ראוי להאמינו בשבועה, לֹא צְרִיכָא – ולא הוצרכתי לדון בענין זה אלא כיון דְּקָא טָעִין מַרְגְּנִיתָא – שאותו אדם טוען שהיו לו באותה כספת מרגליות יקרות, ובזה יש להסתפק, מִי מַנְּחִי אִינְשֵׁי מַרְגְּנִיתָא בְּכַסַּפְתָּא – האם דרך בני אדם להניח מרגליות בכספת, ונאמן הוא על כך בשבועתו, אוֹ לֹא – או שאין דרך לעשות כן, ולא האמינו לו חכמים בשבועה על דברים שאינם מצויים. תֵּיקוּ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה.
פוסק הרי"ף את ההלכה בעיקר מחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנתנו, לגבי חיוב אש ב'טמון': מֵהָא שָׁמְעִינַן – ממעשה זה יש ללמוד, דְּלֵית הִלְכְתָא – שאין הלכה כְּרַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן טָמוּן בָּאֵשׁ, דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּא – שהרי אם תעלה בדעתך לומר דהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, אם כן אַמַּאי קָא מִיבָּעֵי לָן מִי עֲבִידֵי אִינְשֵׁי דְּמַנְּחֵי מַרְגְּנִיתָא בְּכַסַּפְתָּא אוֹ לֹא – מדוע הסתפק רב אשי האם דרך בני אדם להניח מרגלית בכספת או לא, הָא קָיְימָא לָן דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּתַרְתֵּי פַלִּיג בַּהֲדֵי רַבָּנָן – והרי מקובל בידינו שרבי יהודה נחלק על חכמים בשני דברים, א. פַּלִּיג – נחלק בְּמַדְלִיק אש בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְהָלְכָה וְאָכְלָה בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִיחַיֵּיב אַטָמוּן – חייב הוא על דברים שהיו טמונים ברשות חבירו ונשרפו, אם היו אלו דברים שדרך להטמינם שם, כגון כלי אדמה הטמונים בגדיש וכדומה, וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, כיון שהדליק בתוך שלו, לֹא מִיחַיֵּיב אַטָמוּן – אינו חייב על דברים שהיו טמונים שם, ואפילו שדרך להניחם שם. ב. וּפַלִּיג – וכן נחלק בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, יְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וַאֲפִלּוּ אַרְנָקִי שאין דרך להניחו בגדיש, מכל מקום חייב, כיון שעשה את מעשה הנזק בשל חבירו ממש, וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, שרק על כֵּלִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין בַּגָּדִישׁ, כְּגוֹן מוֹרִיגִין וּכְלֵי בָּקָר, הוּא דִּמְשַׁלֵּם – רק עליהם חייב הוא לשלם, אף שהיו טמונים, כיון שעשה את מעשה הנזק בתוך של חבירו, וְאילו על כֵלִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין בַּגָּדִישׁ, כגון ארנק, לֹא – פטור הוא מלשלם, ואם היתה הלכה כרבי יהודה, שכאשר עושה הוא את מעשה הנזק בשל חבירו חייב הוא על כל מה שהיה שם, ואפילו דבר שאין דרך להניחו שם, אם כן הוא הדין בבועט בכספת של חבירו ומשליכה לנהר, כיון שנעשה מעשה הנזק בשל חבירו, יש להאמינו בשבועה על כל מה שהיה בתוכה, ואפילו אם אין דרך להניח מרגלית בכספת, יש לחייבו בתשלומיה על פי שבועת התובע. אֶלָּא מִדְּאִיבָּעְיָא לֵיהּ לְרַב אַשִּׁי הָכֵי – ומכך שהסתפק רב אשי האם דרך להניח מרגלית בכספת, שָׁמְעִינַן דִּכְרַבָּנָן סְבִירָא לֵיהּ – מוכח שהוא סובר כדעת חכמים, שאף כשנעשה מעשה הנזק בשל חבירו, אינו חייב על דברים הטמונים אלא אם כן דרך לטומנם, ולכן הסתפק רב אשי בנידון זה, כיון שאם אין דרך להניח מרגלית בכספת, אין לחייב את המזיק בתשלומיה על פי שבועתו של התובע.
וְעוֹד ראיה לכך שהלכה כחכמים, דהָא אַשְׁכַּחְנָן בְּהֶדְיָא – שהרי מצאנו בפירוש דְּרַב אַשִּׁי כְּרַבָּנָן סְבִירָא לֵיהּ – שרב אשי סובר כחכמים, מִדְּפָרִיק – מכך שהוא תירץ וביאר בְּדין 'הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵקָה', שחייב בדיני שמים, 'טוֹמֵן קָמָתוֹ' אִיתְּמַר – שמדובר באופן שאירעה דליקה, ובא אדם והטמין את תבואת חבירו בסדינים, וחיובו בדיני שמים הוא מִשּׁוּם דְּקָא מַשְׁוֵי לֵיהּ – כיון שהוא מחשיב בכך את התבואה כ'טָמוּן' בָּאֵשׁ, ומחמת כן פטר את אותו אדם שהדליק את האש, וגרם הפסד לבעל התבואה, שְׁמַע מִינַּהּ – ומוכח מכך, דְּטָמוּן בָּאֵשׁ לְרַב אַשִּׁי פָּטוּר, כְּרַבָּנָן, שהרי לדעת רבי יהודה אף על פי שהטמין את התבואה, חייב המדליק את האש, ולא הפסיד לו כלום בכך שכיסה את התבואה.
וְחָזֵינָא מַאן דְּפָּסַק הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה – וראינו מי שפסק הלכה כרבי יהודה, שיש לחייב על טמון באש, וְאַיְיתִי לֵיהּ טַעֲמָא – וביאר את טעמו לפסוק כרבי יהודה, מֵהָא דְּאָמַר רַב – ממה שאמר רב, שְׁמַעִית מִילְּתָא לְרַבִּי יְהוּדָה – שמעתי דין בדעת רבי יהודה ואיני זוכר מה הוא וְכוּ', ודייקו מכך שסובר רב שהלכה כרבי יהודה, שאם לא כן לשם מה הזכיר הלכה זו בדעתו. דוחה זאת הרי"ף, וְהַאי לָאו טַעֲמָא הוּא – ואין זה טעם נכון, ואין ללמוד מכך שהלכה כרבי יהודה, דְמִדְּאָמְרִינָן – שמכך שאמרה הגמרא באותו דין עצמו שהזכיר רב, 'לְרַבִּי יְהוּדָה דִמְחַיֵּיב עַל טָמוּן בָּאֵשׁ', שַׁמְעִינָן דְּלֵית הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ – מוכח שאין הלכה כרבי יהודה, ולכן אמרה הגמרא שרק לשיטתו יש חיוב על טמון באש, ומשמע שאין ההלכה כן, וְאִי אָמַרְתָּ – ואם תאמר ותקשה, לְמַאי הִלְכְתָא אַמְרִינָן לְהָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – לענין איזו הלכה הביאה הגמרא דין זה בדעת רבי יהודה, אם אכן אין הלכה כמותו, אין זו קושיא, כיון שהביאה זאת הגמרא לְמִיגְמַר מִינַּהּ לְרַבָּנָן – כדי שנלמד מכך את הדין בשיטת חכמים, שהרי בהלכה זו אמר רב בדעת רבי יהודה המחייב בנזקי טמון באש, שאם אין עדים מה נשרף לאותו אדם, נאמן הוא בשבועה ליטול כטענתו, ואמנם לרבי יהודה נאמן הוא אפילו על דברים שאין דרך לטומנם שם, אך יש ללמוד מכך לדעת חכמים בְּמָקוֹם דַּעֲבִידֵי אִינְשֵׁי דְּמַנְּחִין – בדברים שדרך בני אדם להניחם שם, כְּגוֹן הַאי דְּבָטַשׁ בְּכַסַּפְתָּא דְחַבְרֵיהּ וְשַׁדְיֵהּ בְּנַהֲרָא – כגון אותו אדם שבעט בכספת של חבירו והשליכה לנהר, שאם טוען הניזק שהיו שם מעות, שזהו דבר שדרך בני אדם להניח שם, הרי הוא נאמן בשבועה, וּכְגוֹן הַמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה, וטוען שהיו באותו בית דברים שונים שדרך בני אדם להניח בבית, דְּמוֹדוּ בָּהּ רַבָּנָן – שבאופן זה הודו חכמים לְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כשיש על כך עדים, כיון שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ בְּבָתִּים, ונלמד מכך שבמקום שאין עדים, דְמִשְׁתַּבַּע עַל דַּעֲבִידֵי אִינְשֵׁי דְּמַנְּחִי בְּגַוֵּהּ – נשבע הוא על טענותיו בדברים שדרך בני אדם להניח בבית, וְשָׁקֵיל – ונוטל.
