גמרא
עדים שהעידו עדות בפני בית דין, כגון שאדם פלוני עשה עבירה שחייבים עליה מלקות, או שאדם פלוני הזיק את ממון חברו, ובאו עדים אחרים והעידו שבאותו זמן שעליו הם מעידים, היו עמהם העדים במקום אחר, שלא יכלו לראות משם את אותו מעשה שהעידו עליו, אמרה תורה שהעדים האחרונים נאמנים, והעדים הראשונים מוחזקים כשקרנים, ואף נענשים בעונש שרצו לגרום לאותו אדם שהעידו עליו, וכיון שהם מוחזקים כשקרנים הרי הם פסולים לעדויות אחרות. הגמרא מבררת עתה דינים אלו: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, עֵד זוֹמֵם, שהעידו עליו שהיה באותו זמן שהוא מעיד עליו במקום אחר, אַבַּיֵי אָמַר, לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל – מוחזק הוא כפסול מאותו זמן שהעיד את העדות שהוזמה. וְרָבָא אָמַר, מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל – רק משעה שהעדים המזימים העידו עליו שהעיד שקר, נפסל הוא לעדות, אך מאותו זמן שהעיד בפועל בבית דין ועד הזמן שהזימו אותו, אינו פסול.
מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: אַבַּיֵי אָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, מֵעִדָּנָא דְּאַסְהֵיד הֲוָה לֵיהּ רָשָׁע – שהרי כעת מתברר על פי עדותם של המזימים שמאותה שעה שהעיד בבית דין היתה עדותו עדות שקר, והרי הוא רשע, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (שמות כג א) 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס'. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'לְמַפְרֵעַ', מֵעִדָּנָא דְּאַסְהֵיד בְּבֵית דִין – מהזמן שהעיד בבית דין. וְרָבָא סָבַר, מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל, דְּהוּא עִדָּנָא דְאִיתְבָּרַר לָן דְּזוֹמֵם הוּא – שזהו הזמן שהתברר לנו שהוא עד זומם, ואינו נפסל קודם לכן.
פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּאַבַּיֵי, שעד זומם נפסל למפרע.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם – העידו שני עדים על אדם שגנב שור או שה, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד – ורק עד אחד העיד שטבח או מכר, אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – או שהודה בעצמו שטבח או מכר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, כיון שהעידו על כך שני עדים, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, כיון שעד אחד אינו מחייב ממון, ואין אדם מתחייב בקנס על פי הודאתו.
גָּנַב שור או שה, וְטָבַח אותו בְּשַׁבָּת, והרי זה מעשה שחייבים עליו מיתת בית דין, ואין אדם מתחייב על אותו מעשה מיתה ותשלומים, או שגָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה, שאף באופן זה חייב מיתת בית דין, או שגָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו, וּמֵת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר, ונמצא שבשעת הטביחה או המכירה לא היתה הגניבה שייכת לאביו, או שגָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח, ונמצא שטבח דבר השייך להקדש, ולא לבעלים הראשונים, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל על גניבתו, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, כיון שבמעשה התחייב מיתה, או שכבר ירש את אביו, או שהיתה הגניבה מוקדשת.
עתה מביאה המשנה נידון לגבי הגונב בהמת קדשים. דעת חכמים [שלא הובאה בפירוש במשנתנו], שהגונב בהמת קרבן מבית המקדיש, פטור, כיון שנאמר 'וגונב מבית האיש', ולמדו מכך חכמים, שהגונב 'מבית הקדש' פטור, ואף קרבן זה נחשב כשייך לרשות הקדש. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, קֳדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב המקדיש בְּאַחֲרָיוּתָן, כגון שאמר 'הרי עלי עולה', ואף לאחר שאבדה הבהמה מוטל עליו להביא בהמה אחרת, נחשב הדבר כגניבה מהאדם עצמו, חַיָּב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה. וְאם גנב קדשים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם, כגון שאמר המקדיש 'הרי זו עולה', שאם אבדה הבהמה אינו חייב להביא קרבן אחר, פָּטוּר הגנב מתשלומי ארבעה וחמשה, כיון שאין לבעלים כל הפסד בגניבה זו.
