מסכת בבא קמא – פרק שביעי
עֲשָׂרָה תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא הסופר, א. שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בתורה בַּמִּנְחָה בַּשַּׁבָּת. ב. וְקוֹרְאִין בתורה בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. ג. וְשֶׁיְּהוּ בָּתֵּי דִּינִין קְבוּעִין – יושבים לדון בקביעות בְּשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. ד. וּמְכַבְּסִין את הגדים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת. ה. וְאוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת. ו. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת בבוקר וְאוֹפָה. ז. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר. ח. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת. ט. וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מְחַזְּרִין בָּעֲיָרוֹת. י. וְתִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִן.
מבארת הגמרא את התקנות וטעמיהן: שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, העוסקים במלאכתם כל השבוע ואינו שומעים קריאת התורה של שני וחמישי. וְשֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, מבארת הגמרא, אין זו תקנה שהתחיל בה עזרא, אלא דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה מִתַּקְּנָא תְּלָתָא גַבְרֵי תְּלָתָא תְּלָתָא פְּסוּקֵי – בתחילה היתה התקנה ששלשה בני אדם קוראים בתורה, כל אחד שלשה פסוקים, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא על הפסוק (שמות טו כב) 'וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם', דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת – דורשי המקראות אָמְרוּ בביאור הפסוק, אֵין 'מַיִם' האמורים כאן אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה א) 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם', והתרגום שם הוא 'וַי כָּל דְצָבִי לְמֵילַף יֵיתֵי וְיֵלֵף', כלומר, כל הרוצה ללמוד ילך וילמד, כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ ישראל במדבר שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה, עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּשַּׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי, וּמַפְסִיקִין שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי, וְקוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, וּמַפְסִיקִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, ועשו כן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלְכוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה, וְעֶזְרָא הוסיף ותִּקֵּן תְּלָתָא גַבְרֵי – ששלשת האנשים העולים לתורה יקראו עֲשָׂרָה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין – עשרה בני אדם הבטלים ממלאכתם ועוסקים בצרכי הציבור, ומתפרנסים מהציבור, והם היו מקדימים לבוא לבית הכנסת, כדי שיהיה מצוי מנין לתפילה. וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, והטעם לכך, דִּשְׁכִיחֵי דְּאָתוּ לְמִיקְּרֵי בְּסִיפְרָא – כיון שבימים אלו מצויים בני אדם בעיר, שבאו לשמוע קריאת התורה. וְשֶׁיְּהוּ מְכַבְּסִין בַּחֲמִישִׁי, והטעם לכך הוא מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת, שיהיו בגדיהם מכובסים. וְשֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִשּׁוּם מצוות עוֹנָה, דִּכְתִיב בתהילים (א ג) 'אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ', וְאָמַר רַב יְהוּדָה זֶה הַמְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב [-ליל] שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וכיון שהשום מרבה את הזרע, תיקן עזרא שיאכלו שום בליל שבת. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה, כלומר, ביום שהיא צריכה לאפות, תעשה כן כבר בהשכמה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא פַּת מְצוּיָה לַעֲנִיִּים המחזרים על הפתחים. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר, מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא – דרך צניעות. וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מְחַזְּרִין בָּעֲיָרוֹת, מִשּׁוּם תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים – שימכרו הרוכלים תכשיטי נשים, ולא יוכלו בני העיר המוכרים בעצמם תכשיטים לעכב את הרוכלים מלמכור בעירם, כדי שיהיו תכשיטים מצויים לנשים, שֶׁלֹּא יִתְגַּנּוּ עַל בַּעֲלֵיהֶן.
שנינו במשנה, 'לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת'. מוסיפה הגמרא, אֲבָל מְגַדֵּל הוּא את הכלב בְּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר – לגבול, שיש חשש שיכנסו לשם האויבים, בַּיּוֹם קוֹשְׁרוֹ כדי שלא יזיק, וּבַלַיְלָה מַתִּירוֹ, כדי שישמור מהאויבים, שלא יכנסו לגבול.
סְלִיקוּ לְהוּ פֶּרֶק מְרֻבָּה
