משנה
פרק זה עוסק בדיני אדם החובל בחבירו, מה הם חיוביו וכיצד אומדים אותם: הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ, חַיָּב עָלָיו בַּחֲמִשָׁה דְבָרִים, בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, בְּבוֹשֶׁת.
מבארת המשנה עתה את חמשת הדברים הללו, 'בְּנֶזֶק' כֵּיצַד, סִימָּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד הנִמְכַּר בַּשּׁוּק, ואומדים אותו, כַּמָּה הָיָה יָפֶה [-שוה] להמכר קודם הנזק, וְכַמָּה הוּא יָפֶה להמכר עתה.
'צַעַר', אפילו אם רק כְּוָואוֹ בְּשִׁפּוּד אוֹ בַמַסְמֵר מלובנים באש, וַאֲפִילוּ עַל צִפָּרְנוֹ, מָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, ואין שוויו נפחת מחמת כן, ולכן אין כאן 'נזק', חייב הוא לשלם על צערו, ואוֹמְדִים, כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה – כמו אותו אדם, שלפי רוב עינוגו כך גדול צערו, רוֹצֶה לִיטּוֹל, וְלִהְיוֹת מִצְטַעֵר כַּךְ, כלומר, אם נגזר עליו עונש כזה בדין, כמה היה רוצה לשלם כדי להפטר ממנו.
'רִפּוּי', הִכָּהוּ, חַיָּב המכה לְרַפְּאוֹתוֹ. עָלוּ בוֹ צְמָחִים – אבעבועות, אם נגרמו מֵחֲמַת המַּכָּה, אף שנוצרו לאחר זמן, חַיָּב המכה לרפאותו. וְאם עלו שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, אלא מחמת שלא שמע הלה להוראות הרופא, פָּטוּר המכה. חָיְתָה וְנִסְתְּרָה – התרפאה המכה וחזרה, ושוב חָיְתָה וְנִסְתְּרָה, חַיָּיב לְרַפְּאֹותָהּ. אבל אם חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ – התרפאה לגמרי, אֵין חַיָּב לְרַפְּאֹותָהּ.
גמרא
יְרוּשַׁלְמִי (ה"א) תָּנֵי – שנינו בתלמוד ירושלמי, הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ חֲמִשָּׁה – באופן שיש בו חמשה דברים השנויים במשנתנו, נוֹתֵן לוֹ חֲמִשָּׁה. ובאופן שיש בו אַרְבָּעָה, נוֹתֵן לוֹ אַרְבָּעָה. שְׁלֹשָׁה, נוֹתֵן לוֹ שְׁלֹשָׁה. שְׁנַיִם, נוֹתֵן לוֹ שְׁנַיִם. אַחַת, נוֹתֵן לוֹ אַחַת. ומבאר הירושלמי, וְהֵיכִי דָּמִי – ומה הדוגמאות למקרים אלו, הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְּקְטָעָהּ, נוֹתֵן לוֹ חֲמִשָּׁה, שהרי יש בזה נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, בּוֹשֶׁת. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה, באופן שסופה להתרפא, הרי אין כאן נזק קבוע, ולכן נוֹתֵן לוֹ רק אַרְבָּעָה דברים, שהם צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, בּוֹשֶׁת. הִכָּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְצָבְתָה, הרי אין כאן שבת, שהרי לא התבטל ממלאכתו, ולכן נוֹתֵן לוֹ רק שְׁלֹשָׁה דברים, שהם צַעַר, רִפּוּי, בּוֹשֶׁת. הִכָּהוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, הרי אין בזה בושת, ונוֹתֵן לוֹ רק שְׁנַיִם, צַעַר ורִפּוּי. הִכָּהוּ בְּטוֹמוֹס שֶׁבְּיָדוֹ – בחבילת שטרות שבידו, הרי זה נוֹתֵן לוֹ אַחַת, והיינו בּוֹשֶׁת.
הַהוּא תּוֹרָא – מעשה בשור אחד, דְאָלַס יָדָא דִּיְנוּקָא – שלעס וקצץ ידו של תינוק. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא דין זה לפני רבא, אָמַר לְהוּ – אמר להם, לבעלי הדין, זִילוּ שַׁיְימוּהוּ כְּעַבְדָא – לכו ותאמדו את שוויו של התינוק להמכר כעבד, כמה היה לפני שנקטעה ידו, וכמה הוא שוה עתה, לאחר שנקטעה ידו. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו לו בני הישיבה לרבא, וְהָא מַר הוּא דְּאָמַר – הרי רבא עצמו הוא שאמר כלל זה, כָּל הַנִּישּׁוֹם כְּעֶבֶד אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל, כלומר, כל תשלום שצורך שומתו היא על פי שוויו להמכר כעבד, אין דנים בו אלא בית דין סמוכים שבארץ ישראל, וכיון שרבא היה בבבל ואינו יכול לדון דיני קנסות, לשם מה אמר להם לשום את שוויו כעבד. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבא, נַפְקָא מִינָּהּ – יש בכך תועלת, דְּאִי תָּפַס – שאם יתפוס הניזק את דמי הנזק, לא יוציאום מידו.
