אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִין, וְלֹא מִן הָרוֹדְפִין, והראיה לכך, שֶׁאֵין לְךָ נִרְדָּפִין בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, וְהִכְשִׁירָן הַכָּתוּב – רק אותם הכשירה התורה להקרבה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
גַּרְסִינָן במסכת שבת בְּפֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ (קמט:), אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵהּ [-בנה] דְּבַת יַעֲקֹב [לפי שלא היה אביו של רבי יעקב אדם הגון, לא הוזכר שמו, אלא ייחסוהו אחר אמו], כָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ – מחמתו, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַמְּחִצָּה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְנָא לָן – ומנין יש ללמוד כלל זה, מֵהָכָא – מפסוק זה, שנאמר במשלי (יז כו) 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב', הרי שגם צדיק המעניש אחרים לֹא טוֹב הוּא, אֶלָּא רַע, וּכְתִיב בתהילים (ה ה) 'כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, לֹא יְגוּרְךָ רָע', כלומר, לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ מי שמכונה רָע, שאינו נכנס למחיצתו של הקדוש ברוך הוא.
שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר סַמֵּא אֶת עֵינִי וְכוּ' קטע את ידי, שבר את רגלי, חייב. על מנת לפטור, חייב. קרע את כסותי, שבר את כדי, חייב. על מנת לפטור, פטור'. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרָבָא, מַאי שְׁנָא – במה שונה הדין המבואר ברֵישָׁא, שאם אמר לו לעשות בו חבורה על מנת לפטור, חייב, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא, שאם אמר לו לשבור את כדו על מנת לפטור, פטור. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא בביאור המשנה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יֵשׁ 'לָאו' שֶׁהוּא כְּ'הֵן' – יש פעמים שאומר האדם 'לא', וכוונתו מתפרשת ל'כן', וְיֵשׁ 'הֵן' שֶׁהוּא כְּ'לָאו', והיינו כשאינו אומר זאת בלשון פסוקה, אלא בלשון תמיהה, ואף כאן, כאשר התנה עמו שיחבול בגופו על מנת שיפטר, אף אם השיב לו 'הן', בודאי היתה כוונתו שאינו מסכים לכך. ואילו לגבי היזק ממוני היתה כוונתו שיפטר, כיון שעשוי אדם להסכים לכך.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, האומר לחבירו 'הַכֵּנִי וּפְצָעֵנִי', ושאלו הלה, האם אעשה כן עַל מְנַת לִפְטוֹר, אָמַר לֵיהּ 'הֵן', יֵשׁ הֵן שֶׁהוּא כְּלָאו – הרי 'הן' זה מתפרש כמירת לאו, כיון שבודאי השיב לו כך בלשון תמיהה, וכי תיפטר אם תעשה כן, כיון שאין אדם מתרצה שיחבלו בו. וְיֵשׁ לָאו שֶׁהוּא כְּהֵן, האומר לחבירו [שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי, קְרַע אֶת כְּסוּתִי, ושאלו הלה האם אעשה כן עַל מְנַת לִפְטוֹר, וְאָמַר לֵיהּ 'לָאו', הֲרֵי הוּא לָאו שֶׁהוּא כְּהֵן], כיון שהיתה כוונתו לתמוה, וכי לא תיפטר, והרי אתה שוברו מחמת שציויתיך לעשות כן, ובודאי תיפטר.
שנינו במשנה, 'שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי, קְרַע אֶת כְּסוּתִי, חַיָּב'. מקשה הגמרא, וּרְמִינְהִי – קשה על הדין ששנינו במשנה מדברי הברייתא, שכך שנינו בה, נאמר בפרשת שומרים (שמות כב ו) 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר', ויש לדרוש מכך שהחיובים האמורים בפרשת שומרים הם כאשר נמסר לו הפקדון 'לִשְׁמוֹר', וְלֹא כאשר נמסר לו הפקדון על מנת שתהיה לו רשות לְאַבֵּד אותו, שאז אפילו אם איבדו בידים פטור, וכן 'לִשְׁמוֹר', וְלֹא לִקְרוֹעַ. וכן 'לִשְׁמוֹר' וְלֹא כשנמסר לו על מנת לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים, שאז אין הממון של המפקיד אלא של העניים, וכיון שלא זכו בממון עניים מסוימים, אין מי שיכול לתבוע אותו ממנו. ועל כל פנים מבואר בברייתא שאם קיבל את הפקדון על מנת לאבדו, פטור אפילו אם איבדו בידים, ואילו במשנתנו מבואר שאף אם אמר לו בפירוש שבור את כדי וקרע את כסותי, חייב [אלא אם כן אמר לו בפירוש 'על מנת לפטור']. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין המשנה לברייתא, הָא – הברייתא, הפוטרת אותו אם איבדו, עוסקת באופן דְּאֲתָא לְיָדֵיהּ בְּתוֹרַת קְרִיעָה – שבא הכלי לידו על מנת כן שיהא רשאי לקורעו ולאבדו, ובאופן זה פטור הוא מתשלומים אם עשה כן, וְהָא – ואילו משנתנו, המחייבת את המאבד, עוסקת באופן דְּאָתָא לְיָדֵיהּ – שבא החפץ לידו בְּתוֹרַת שְׁמִירָה, ואחרי שהיה שומר עליו נתן לו רשות לקורעו ולאבדו, ובאופן זה ודאי לא התכוון לכך באמת, ולכן חייב הוא לשלם, אלא אם כן אמר לו בפירוש 'על מנת לפטור'.
אגב הדין האמור בברייתא 'לשמור, ולא לחלק לעניים', מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא אַרְנָקָא דִּצְדָקָה – מעשה בארנק של כספי צדקה, דַּאֲתָא – שהביאוהו לָעיר פוּמְבְּדִיתָא, אַפְקְדֵיהּ רַב יוֹסֵף גַּבֵּיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא – הפקידו רב יוסף, שהיה גבאי צדקה, אצל אדם אחד, פָּשַׁע בֵּיהּ – ופשע אותו אדם בשמירתו, אָתוּ גַּנָּבֵי גַנְבוּהָּ – ובאו גנבים וגנבו את הפקדון, חִיְּיבֵיהּ – חייבו רַב יוֹסֵף לשלם, כדין שומר החייב בפשיעה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי תלמידו של רב יוסף, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא 'לִשְׁמוֹר, וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים', וכאן היה הכסף מיועד לעניים, ואין בו חיובי שומרים. אָמַר לֵיהּ – השיה לו רב יוסף, הרי הטעם שאין חיובי שומרים בממון עניים הוא רק מחמת שזהו ממון שאין לו תובעים, כיון שאין עניים מסוימים שהכסף שייך להם, ואילו עֲנִיֵּי דְפוּמְבְּדִיתָא – העניים של העיר פומבדיתא מִיקָץ קִיץ לְהוּ – יש להם קיצבה קבועה מכספי הצדקה לכל שבוע, וְשָׁמוּר הוּא – הרי המעות שמורים עבורם, וכאילו הם עצמם הפקידוהו ביד אותו אדם לשמור, ויש בזה חיובי שמירה.
סְלִיקוּ לְהוּ פֶּרֶק הַחוֹבֵל
