משנה
לאחר שהתבארו דיני תשלומי הממון של המבייש את חבירו, מבארת המשנה שאין די בתשלום ממון על הבושת: אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ החובל לנחבל את דמי בושתו, אֵין נִמְחָל לוֹ צערו שמצטער על הבושה, עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ החובל שימחל לו, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי אבימלך שנטל את שרה, ואמר לו הקב"ה שיחזירנה לאברהם (בראשית כ ז) 'וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה' וְגוֹ', ובודאי לא יבקש אבימלך מאברהם שיתפלל עליו בלא שיפייסנו תחילה. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יז) 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ' וְגוֹ'.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ 'סַמֵּא אֶת עֵינִי', 'קְטַע אֶת יָדִי', 'שַׁבֵּר אֶת רַגְלִי', ועשה כן, חַיָּב, כיון שבודאי לא התכוין לכך באמת. ואפילו אם אמר לו שיעשה כן עַל מְנָת לִפְטוֹר, מכל מקום חַיָּב, כיון שאין אדם מוחל על צער גופו, ולא התכוין לכך.
האומר לחבירו 'קְרַע אֶת כְּסוּתִי', 'שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי', ועשה כן הלה, חַיָּב לשלם [והיינו באופן שהגיע אליו החפץ בתורת שמירה, כיון שכבר התחייב באחריות החפץ חייב בתשלומיו, אך אם לא קיבל עליו שמירתו, ואמר לו 'שבור את כדי' וכדומה, ועשה כן, פטור]. אך אם אמר לו בפירוש שיעשה כן עַל מְנָת לִפְטוֹר, [אף אם בא החפץ לידו בתורת שמירה], פָּטוּר.
אמר האדם לחבירו עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, אף אם אמר לו עַל מְנַת לִפְטוֹר, חַיָּב הלה, בֵּין על היזק בְּגוּפוֹ ובֵין על היזק בְּמָמוֹנוֹ, ואפילו אמר לו שיעשה כן והוא ישלם, חייב השליח, לפי שאין שליח לדבר עבירה.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנינו בברייתא, כָּל אֵלּוּ השיעורים שֶׁאָמְרוּ במשנה, הם רק דְמֵי בָּשְׁתּוֹ, אֲבָל צַעֲרוֹ של אותו אדם, אֲפִלּוּ הֵבִיא – הקריב לה' כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵין נִמְחָל לוֹ חטאו, עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ ז) 'וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה' וְגוֹ', ובודאי לא יבקש אבימלך מאברהם שיתפלל עליו בלא שיפייסנו תחילה.
גַּרְסִינָן בְּפֶּרֶק (נגמר הדין) [אַרְבַּע מִיתוֹת] (סנהדרין נח:), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ כדי להכותו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב יג) 'וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ', והרי לשון 'הִכִּיתָ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'תַּכֶּה', הרי שלא הכהו כבר, אלא רק עמד להכותו, ואף על פי כן קראו משה 'רשע'.
אָמַר רַבִּי חָנָן, כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ לשמים, שמבקש מה' שיעניש את חבירו על דבר שעשה לו, הוּא עצמו נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, כיון שאומרים לו, וכי ראוי עתה שייענש חברך מחמתך, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טז ה) 'וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ, אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ, יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ', וּכְתִיב (בראשית כג כ) 'וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ', הרי שמתה שרה קודם לאברהם. אמנם מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהַנֵּי מִילֵּי – כלל זה הואר באופן דְּאִית לֵיהּ דַּיָּינָא בְּאַרְעָא – שיש לאדם מי שידון את דינו בארץ, ואף על פי כן אינו הולך לפני הדיין אלא מוסר דינו לשמים, אבל אם אין לו מי שידון את דינו, רשאי הוא למסור דינו לשמים [ובזמן אברהם ושרה היה קיים בית דינו של שם, והיתה שרה יכולה ללכת לשם (תוספות)]. אָמַר רַב יִצְחָק, אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק על חבירו ומוסר דינו לשמים, יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק [-מאותו שצעקו עליו]. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֶחָד הַצּוֹעֵק וְאֶחָד הַנִּצְעָק בְּמַשְׁמַע, ששניהם נענשים, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַצּוֹעֵק, להענישו על צעקתו, יֶתֶר – יותר מהר מִן הַנִּצְעָק.
