משנה
שני הפרקים הבאים עוסקים בדיני גזלן וחיובי תשלומיו: הַגּוֹזֵל עֵצִים, וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, או שגזל צֶמֶר, וַעֲשָׂאוֹ בְּגָדִים, כיון שהשתנה החפץ מכפי שהיה, קנאו הגזלן לעצמו ואינו צריך להשיב אותו בעצמו, אלא מְשַׁלֵּם כְּשווי העצים או הצמר בשְׁעַת הַגְּזֵלָה, ואילו העצים והצמר עצמם נשארים ברשותו. גָּזַל פָּרָה מְעֻבֶּרֶת, וְיָלְדָה, או שגזל רָחֵל טְעוּנָה צמר, וּגְזָזָהּ, מְשַׁלֵּם רק דְּמֵי פָרָה העוֹמֶדֶת לֵילֵד, וְרק דְּמֵי רָחֵל טְעוּנָה הָעוֹמֶדֶת לִגָּזֵז, ואילו העובר והצמר עצמם, של הגזלן, כיון שלידת העובר וגזיזת הצמר נחשבים 'שינוי', וקונה אותם הגזלן בשינוי זה [אבל הפרה והרחל עצמם חוזרות לנגזל, כיון שאין הלידה והגיזה נחשבים כשינוי בגופם, ומאחר ונשארה הגזילה כמו שהיתה, חוזרת בעצמה לנגזל, ואין הגזלן יכול להפטר בתשלום דמיהם]. גזל פָּרָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ – ברשות הגזלן, וְיָלְדָה, או שגזל רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ בצמר, וּגְזָזָהּ, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַגַּזְלָנִים מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַגּוֹזֵל אֶת הָרָחֵל, וּגְזָזָהּ, אוֹ שֶׁיָּלְדָה, מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ – את הרחל עצמה, וְכן מחזיר אֶת גִּזּוֹתֶיהָ וְאֶת וְלָדוֹתֶיהָ בעצמם, ואינו נפטר בתשלום דמיהם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גְּזֵלָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ – כפי שהיא עתה, ללא הגיזות וללא הולדות, ומשלם את דמי הגיזה ודמי הולדות כפי שהיו בשעת הגזילה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָהּ – אומדים את שווייה, כְּאִילּוּ הִיא שׁוּמָא אֶצְלוֹ בְּכֶסֶף בשעת הגזילה, כלומר, משלם את שווייה כפי שהיה בשעת הגזילה.
מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי – במה נחלקו רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, והרי לדברי שניהם משלם את דמי הגיזות והולדות כשעת הגזילה. ומבארת הגמרא את החילוק ביניהם, אָמַר רַב זְבִיד, בַּשְּׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵלָה קָא מִיפַּלְגֵי – מחלוקתם היא באופן שגזלה כשהיא ללא ולדות וללא צמר, וברשות הגזלן התעברה וגידלה צמר, ובשעת השבת הגזילה עדיין לא ילדה ועדיין לא נגזזה, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר, שְׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵלָה, כמו גיזות וולדות שבגופה, דְנִגְזָל הֲוֵי – הרי הם שייכים לנגזל, וזהו מה שאמר רבי יהודה שהגזילה 'חוזרת בעיניה', והיינו בין לגריעותא, אם נגזזה וילדה, ובין למעליותא, אם עדיין היא טעונה גיזה וולדות, חוזרת כמו שהיא לרשות הנגזל, עם הגיזות והולדות. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, שבח זה דְּגַזְלָן הֲוֵי, כיון ששינוי קונה, ומשלם לנגזל את דמי הבהמה כפי שהיתה בשעת הגזילה, ללא הגיזות והולדות.
מביאה הגמרא ביאור נוסף במחלוקת זו, וְרַב פָּפָּא אָמַר, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לדברי הכל, בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון, שְׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵלָה בשעת השבתה, דְגַזְלָן הֲוֵי – שייך לגזלן [ומה שאמר רבי יהודה שהגזילה 'חוזרת בעיניה' היינו כפי שהיתה בשעת הגזילה, שגזלה ריקנית, וכך מחזירה עתה ריקנית, ללא הגיזה והולדות], אֶלָּא, לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – מחלוקתם היא האם כל השבח שייך לגזלן או רק חלקו, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר, שְׁבַח זה שֶׁעַל גַּבֵּי הגְּזֵלָה, כּוּלֵיהּ דְּגַזְלָן הֲוֵי – כולו שייך לגזלן, ואין לנגזל בו כלום. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ הוּא דְּשָׁקִיל גַּזְלָן – נוטל הגזלן רק חלק מסוים מהשבח, כדרך שרגילים לקבל בני אדם הנוטלים בהמות של אחרים על מנת לטפל בהם ולהשביחם, יש שנוטלים מחצית מהרווח, ויש שנוטלים שליש או רביע, וכך נוטל גם הגזלן.
