וְהָא דִתְנַן – ומה ששנינו במשנה, גָּזַל פָּרָה וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ, וְיָלְדָה, או שגזל רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ בצמר, וּגְזָזָהּ, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, ומשמע שאם לא ילדה ולא נגזזה, הרי היא חוזרת כמו שהיא, ולכאורה זהו שלא כדברי רב פפא, האומר שבין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון הגזלן קונה את השבח של הגזילה, תירצה על כך הגמרא, שבאמת הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה, נַמִּי – גם כן כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה הוּא דִּמְשַׁלֵּם, וכדברי רב פפא, וְאַיְּידֵי דְּנָסִיב רֵישָׁא – ורק אגב כך שנקטה המשנה ברישא אופן שהפרה יָלְדָה, תַּנָּא סֵיפָא נַמִּי – נקטה המשנה גם בסיפא אופן שיָלְדָה, אך באמת הוא הדין אם לא ילדה, וּמַתְנִיתִין – והמשנה כרַבִּי יְהוּדָה הִיא, האומר שהשבח כולו שייך לגזלן, ואין לנגזל בו כלום.
תַּנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – שנינו בברייתא כדברי רב פפא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָהּ – את הגזילה, כְּאִילּוּ הִיא שׁוּמָא אֶצְלוֹ בְּכֶסֶף, לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, והיינו כפי שביאר רב פפא את שיטת רבי שמעון, שנוטל הגזלן מהשבח של הגזילה כפי שרגילים בני אדם ליטול עבור השבחת בהמות, חצי מהשבח, שליש או רבע.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַב פָּפָּא – וכפי שביאר רב פפא את שיטתו, שהשבח כולו שייך לגזלן, דְּתַנְיָא כַּוָּתֵיהּ – כיון ששנינו בברייתא כביאורו של רב פפא, וכפי שהתבאר.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַגַּזְלָנִין, וּמַלְוֵי רִבִּית, שֶׁחזרו בתשובה והֶחְזִירוּ לנגזלים את הגזילה וללווים את הריבית, אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן, מחשש שמא מחמת כן יימנעו מלחזור בתשובה, כיון שזו היתה פרנסתם, ויצטרכו למכור את כל נכסיהם כדי להחזיר הכל, ותקנו כן מחמת מעשה שהיה בגזלן שרצה לחזור בתשובה, ואמרה לו אשתו שאם יעשה כן יצטרך להחזיר אפילו את דמי הבגדים שלו, כיון שכל ממונו היה מגזילות, ומחמת כן נמנע ולא חזר בתשובה. וְהַמְּקַבֵּל מֵהֶן, אף שבדיני ממונות הממון שייך לו, מכל מקום אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ – אין רוח חכמה וחסידות נוחה בקרבו, כיון שבכך מקשים עליהם לחזור בתשובה. וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה שאין מקבלים מהם, היינו רק בְּאופן שֶׁאֵין גְּזֵלָה קַיֶּמֶת, אלא מכרה הגזלן לאחרים, ועתה הוא בא לשלם את דמיה מנכסיו, אֲבָל אם הגְּזֵלָה קַיֶּמֶת ברשות הגזלן, ובא להחזירה, מְקַבְּלִין מֵהֶן.
אָמַר רַב פָּפָּא, אדם שגָּזַל מחבירו, וְהִשְׁבִּיחַ את הגזילה, וּמָכַר, או שגָּזַל וְהִשְׁבִּיחַ וְהוֹרִישׁ את הגזילה המושבחת לבניו, מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מָכַר, ואין הלוקח צריך להשיב את דמי השבח לנגזל, וּמַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מוֹרִישׁ, ואין היורשים צריכים להחזיר את השבח, והיינו מפני תקנת השבים, וכפי שהתבאר לעיל שתקנו חכמים שאין מקבלים את דמי הגזילה מיד הגזלנים.
בָּעֵי רָבָא – הסתפק רבא, הִשְׁבִּיחַ לוֹקֵחַ מַהוּ – מה הדין אם מכר הגזלן את הגזילה כמו שהיא, והלוקח הוא שהשביחה, האם באופן זה צריך להחזיר את השבח, כיון שלא תקנו תקנה זו אלא בגזלן עצמו, ולא בלוקח מהגזלן. בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטָהּ – לאחר שהסתפק רבא בדבר, חזר ופשט בעצמו את הספק, מַה מָּכַר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, כָּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ, כלומר, כאשר מוכר האדם דבר לחבירו, הרי הוא מוכר לו בכלל זה את כל הזכויות הכלולות בכך, וכיון שיש לגזלן זכות בכך שאם ישביח את הגזילה תישאר היא ברשותו, אף ללוקח יש זכות זו, ואין מוציאים מידו את השבח.
