כפי שהתבאר לעיל, אם מכר הגזלן את הגזילה לאדם אחר, ואותו אדם השביח את הגזילה, הרי השבח שייך לו, כיון שתקנו חכמים שאין הגזלן מחזיר את השבח של הגזילה, ומכר הגזלן ללוקח גם את הזכות הזו, שיהא השבח שלו. בָּעֵי – הסתפק רָבָא, הִשְׁבִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים – אם קנה גוי את הגזילה והשביחה, מַהוּ – מה דין השבח, האם שייך הוא לגוי, כפי שהיה הדין אם היה ישראל קונה את הגזילה ומשביחה, או לא. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדַּפְתִּי לְרָבִינָא, תַּקַּנְתָּא לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים נֵיקוּם וְנַעֲבִיד – וכי נקום ונעשה תקנה לצורך גוי, והרי ודאי שלא תקנו חכמים תקנה לטובתו, ואם כן פשוט שאין השבח שלו, אלא עליו להחזיר את הגזילה עם השבח לנגזל. אָמַר לֵיהּ – השיב רבינא לרב אחא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך רבא להסתפק בנידון זה, שבודאי לא תיקנו חכמים תקנה זו לצורך גוי, אלא הספק של רבא הוא כְּגוֹן דְּזַבְּנָהּ נִיהֲלֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל – שחזר הגוי ומכר את הגזילה עם השבח שעליה לישראל, והספק הוא כעת לגבי הישראל שקנה את הגזילה המושבחת מהגוי, האם עליו להחזיר לנגזל את השבח או לא. אָמַר לֵיהּ – חזר רב אחא ושאל את רבינא, סוֹף סוֹף, הַבָּא מֵחֲמַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וכיון שישראל זה בא מכח הגוי שמכר לו את הגזילה המושבחת, אין כוחו גדול יותר מכח הגוי עצמו, וכיון שהגוי לא היה יכול להחזיק את השבח לעצמו, אלא היה צריך להחזירו לנגזל, אף הישראל הבא מכוחו צריך להחזירו לנגזל. אָמַר לֵיהּ רבינא, לֹא צְרִיכָא – אכן לא הוצרך רבא להסתפק אף באופן זה, אלא ספיקו של רבא הוא כְּגוֹן דִּגְזָלָהּ יִשְׂרָאֵל, וְזַבְנָהּ – ומכר הישראל הגזלן את הגזילה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאַשְׁבְּחָהּ – והשביח אותה העוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהָדַר – וחזר עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְזַבְנָהּ – ומכרה לְיִשְׂרָאֵל, ובזה יש להסתפק, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים, דכֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא יִשְׂרָאֵל – בתחילה היתה הגזילה ביד ישראל, וּלְבַסּוֹף נמכרה הגזילה ליִשְׂרָאֵל, אף שבאמצע היתה הגזילה ביד גוי שהשביחה, מכל מקום עָבְדוּ רַבָּנָן תַּקַּנְתָּא – תקנו חכמים תקנה זו שישאר השבח ביד הגזלן והבאים מכוחו, ואין הישראל האחרון צריך להשיב את השבח לנגזל, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּאִיכָּא [-שיש] עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּאֶמְצַע, לֹא עָבְדֵי לְהוּ רַבָּנָן תַּקַּנְתָּא – לא תקנו חכמים תקנה זו באופן זה, וחוזר השבח ליד הנגזל. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק, שלא נפשטה.
כפי שהתבאר במשנתנו, אם השתנתה הגזילה ביד הגזלן, הרי הוא קונה אותה, ומשלם לנגזל את דמיה. הגמרא מבארת עתה אילו שינויים קונים את הגילה, ואילו שינויים אינם קונים: וְאָמַר רַב פָּפָּא, הַאי מַאן דְּגָזַל עַפְרָא מֵחַבְרֵיהּ – אדם שגזל עפר מחבירו, וְעַבְדֵּיהּ לְבֵינְתָא – ועשה ממנו לבינים, לֹא קָנֵי – לא קנה בכך את הגזילה, ואין זה נחשב ל'שינוי' שעל ידו קונה הגזלן, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, הָדַר מְשַׁוֵּי לֵיהּ עַפְרָא – כיון שיכול הוא לפורר שוב את הלבינה ולהחזירה למצבה הקודם, שהיתה עפר, ושינוי כזה שיכול לחזור לכפי שהיה קודם לכן, אינו נחשב שינוי לענין זה. אבל אם גזל מחבירו לְבֵינְתָא – לבינה, וְעַבְדָהּ עַפְרָא – ועשאה עפר, קָנֵי – הרי זה שינוי הקונה, מַאי אָמַרְתְּ – וכי מה תאמר, שאין זה שינוי כיון דהָדַר עָבֵיד לֵיהּ לְבֵינְתָא – שניתן לחזור ולעשות מהעפר לבינה חדשה, אין זו טענה, כיון דהַהִיא לְבֵינְתָא אַחֲרִיתִי הִיא – הרי זו לבינה אחרת, חדשה, ולא החזיר בכך את הלבינה הקודמת שהיתה, ולכן נחשב זה שינוי הקונה את הגזילה.
וְאָמַר רַב פָּפָּא, הַאי מַאן דְּגָזַל נַסְכָא מֵחַבְרֵיהּ – הגוזל מחבירו חתיכת מתכת של כסף, וְעַבְדָהּ זוּזֵי – ויצק מחתיכה זו מטבעות, לֹא קָנֵי – אין זה נחשב שינוי הקונה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דהָדַר עָבֵיד לָהּ נַסְכָא – יכול הוא לחזור ולהתיך את המטבעות ולהופכם לחתיכת כסף, כפי שהיתה בתחילה, והרי זה שינוי שניתן לבטלו, שאינו קונה. אבל אם גזל מחבירו זוּזֵי – מטבעות, וְעָבַד לְהוּ נַסְכָא – והתיכם ועשה מהם חתיכת כסף, קָנֵי – הרי הוא קונה אותם בשינוי, מַאי אָמַרְתְּ – וכי מה תאמר, הָדַר עָבֵיד לְהוּ זוּזֵי – שיכול הוא לחזור וליצוק מהם מטבעות כסף, אין זו טענה, כיון דהַנְהוּ זוּזֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ – המטבעות החדשים האם אחרים מהמטבעות שגזל, ואין זה נחשב שביטל את השינוי שעשה בתחילה.
אומר הרי"ף, שַׁמְעִינָן מֵהָא דְּרַב פָּפָּא – יש ללמוד מדברי רב פפא, דְשִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ לֹא הֲוֵי שִׁינּוּי – ששינוי שניתן לבטלו ולהחזיר את הדבר לכפי שהיה אינו נחשב 'שינוי' לענין קניני גזילה, וּלְפִיכָךְ לֹא קָנֵי – ולכן אינו קונה בכך את הגזילה, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
הִלְכָּךְ – ולכן, מַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו במשנה 'הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה', ומשמע שנחשב הדבר ל'שינוי' הקונה את גוף הגזילה לגזלן, ומחמת כן משלם הוא כשעת הגזילה, אף שלכאורה ניתן לפרק את הכלים ולהחזיר את העצים לכפי שהיו, ולדברי רב פפא באופן זה אין השינוי קונה, עֵצִים וְשִׁיְּפָן נִינְהוּ – צריך לומר שכוונת המשנה לומר ששייף והחליק את העצים, בכך שינה אותם מברייתם הראשונה, ואי אפשר לבטל שינוי זה, כְּגוֹן בּוּכָאנֵי – עץ שכותשים בו, שמחליקים אותו תחילה, וזהו שינוי שאינו חוזר לברייתו, וְכִדְאוֹקְמָא רַב אַשִּׁי – וכפי שהעמיד רב אשי את דברי המשנה, דְּהוּא בַּתְרָא – ורב אשי הוא אמורא מאוחר, שהלכה כמותו.
