אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גָּנַב בְּפִקָּדוֹן – שומר על פקדון הטוען שהפקדון נגנב מידו, ובכך רוצה הוא להפטר מחיובו כלפי הבעלים, אֵינוֹ חַיָּב שבועה על טענתו, עַד שֶׁיִּכְפֹּר בְּמִקְצָת הטענה וְיוֹדֶה בְּמִקְצָת, כגון שאומר שחלק מהפקדון נגנב באונס והוא פטור עליו, וחלק נגנב בפשיעה והוא חייב עליו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּאָמַר קְרָא – שנאמר בפסוק (שמות כב ח) 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ', ומהלשון 'כִּי הוּא זֶה' יש ללמוד שטענת הנתבע היא שרק על חלק זה הוא חייב, ואילו על החלק האחר הוא פטור, וכיון שפסוק זה נאמר בפרשת שומרים, יש ללמוד מכך ששומר אינו חייב שבועה עד שיודה במקצת, אך אם הוא כופר בכל, פטור הוא משבועה.
וּפְלִיגָא – ורבי חייא בר אבא חולק על דבריו דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, עֵרוּב פָּרָשִׁיּוֹת כָּתוּב כָּאן – בפרשת שומרים התערב פסוק מפרשת הלוואה, וְכִי כְּתִיב – ומה שנאמר בתוך פרשת שומרים 'כִּי הוּא זֶה', אין זה חלק מדיני שומרים, אלא אַמִּלְוֶה הוּא דִּכְתִיב – נאמר כן על הלואה, שאין אדם מתחייב שבועה אם כופר הוא בכל ההלואה, אלא רק אם מודה הוא במקצתה, אבל לגבי פקדון חייב האדם שבועה גם אם הוא כופר בכל.
מבררת הגמרא, ולדברי רבי חייא בר יוסף, שרק בהלואה יש צורך שיודה במקצת, מַאי שְׁנָא גַּבֵּי מִלְוֶה – במה שונה דין ההלואה, שאנו עוקרים את הפסוק האמור בפרשת שומרים ואומרים שהוא שייך לפרשת הלואה, שבה יש צורך שיודה במקצת כדי לחייבו שבועה, ואילו בפקדון חייב הוא שבועה בכל אופן. ומבארת הגמרא, כִּדְרַבָּה – כדברי רבה בענין זה, דְּאָמַר רַבָּה, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה בְּמִקְצָת טַעֲנָה יִשָּׁבַע, והרי יש לו ראיה שהוא אומר אמת, שאילו היה רוצה לשקר היה כופר בכל, ומדוע אין זו ראיה המועילה לקבל את דבריו ולפוטרו משבועה, ומשיב על כך רבה, כיון שיש חֲזָקָה שאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, שיודע את האמת, ולא היה מעיז פניו לכפור בכל החוב כשהלה מכיר בשקרו, ולכן כשכופר הוא בכל ההלואה אנו מאמינים לדבריו ופוטרים אותו אפילו משבועה, אמנם אם הוא מודה במקצת אנו אומרים שמן הסתם יש אמת בתביעתו של התובע. ואם תקשה, כיון שאנו חושדים בו שרצונו לכפור ולגנוב מקצת ההלואה, כיצד משביעים אותו, והרי מתוך שהוא חשוד על גניבת ממון יש לחושדו שישבע לשקר, אין זו קושיא, וּבְכוּלְּהוּ בָּעֵי דְלוֹדֵי לֵיהּ – כיון שבאמת הנתבע עצמו היה רוצה להודות בכל החוב, ואין כוונתו לגנוב, וְהָא דְּלֹא אוֹדֵי לֵיהּ – והטעם שאינו מודה לו, אִשְׁתַּמּוֹטֵי קָא אִישְׁתְּמִיט – היינו כיון שהוא רוצה להשתמט מהמלוה עד שימצא ממון להשיב לו. אמנם, רק גַּבֵּי מִלְוֶה הוּא דְּאֵינוֹ מֵעִיז, כיון שמלוה יודע שהוא משקר, ולכן אם כפר בכל אנו מאמינים לו, אֲבָל גַּבֵּי פִּקָּדוֹן, שיכול הוא לטעון שהפקדון אבד באונס, ואין המפקיד מכיר בשקרו, מֵעִיז הוא אף לכפור בכל, ולכן חייב הוא שבועה.
פוסק הרי"ף, וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, שרק בהלואה יש צורך שיודה הנתבע במקצת כדי לחייבו שבועה, ואילו בפקדון חייב הנתבע שבועה אפילו אם הוא כופר בכל. וְשַׁמְעִינָן מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך, דְּלֵית הִלְכְתָא – שאין הלכה כְּרָמִי בַּר חָמָא, דְּאָמַר, אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת, וכפי שהתבאר, שלהלכה אין השומר צריך להודות במקצת כדי להתחייב שבועה.
