הגמרא מביאה עתה כמה מימרות שאמר רבא לגבי נידויו של אדם שאינו רוצה לבוא לדין תורה: אָמַר רָבָא, שְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא – שליח בית דין, הנשלח להזמין אדם לדין, וחוזר ואומר לדיינים שאותו אדם מסרב לבוא לבית דין, מְהֵימָן כְּבֵי תְּרֵי – נאמן כשני עדים, וְהַנֵּי מִילֵּי לְשַׁמְתָּא – ונאמנות זו היא רק לגבי זה שרשאים הדיינים לנדות את אותו אדם על סמך דברי שליח בית דין, אֲבָל לִפְתִיחָא – אך לגבי כתיבת כתב נידוי על אותו אדם, לֹא – אין שליח בית דין נאמן כשני עדים, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מָמוֹנָא הוּא דְּקָא מְחַסַּר לֵיהּ – כיון שבכך שכותבים עליו כתב נידוי הוא גורם לו הפסד ממון, דְּבָעֵי מֵיתָב זוּזָא דִּפְתִיחָא – שהרי צריך הוא לשלם את שכר הסופר שכתב את כתב הנידוי, ואין עד אחד נאמן לגבי הוצאת ממון.
וְאָמַר רָבָא, קַבְעִינָן וְיַהֲבִינָן זִימְנָא – קובעים ומזמינים אדם לדין ביום מסוים, אַפּוּמֵּי דְּאִיתְּתָא – על פי אשה העוברת דרך ביתו ואומרת לו שבית דין הזמינוהו לדין ביום פלוני, וְאַפּוּמֵּי דְשִׁיבְבָא – ועל פי שכניו של אותו אדם, שאומרים להם לומר לו שבית דין הזמינוהו לבוא ביום מסוים. ואם לא בא, דינו כמסרב לבוא לדין תורה, כיון שסומכים על כך שהאשה או השכנים עשו שליחותם והזמינוהו לדין. וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר דין זה, שניתן לסמוך על האשה או השכנים, אֶלָּא באופן דְּלֵיתֵיהּ בְּמָתָא – שאין אותו אדם נמצא בעיר באותו זמן, ומחמת כן אמרו לאשה או לשכנים שכאשר יחזור לעיר יזמינוהו לדין, אֲבָל אִיתֵיהּ בְּמָתָא – אבל אם נמצא הוא עתה בעיר, לֹא – אין סומכים על כך שהאשה או השכנים אמרו לו כן, ואף אם לא בא בזמן שקבעו לו אין מנדים אותו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, לֹא אָמְרִי לֵיהּ – כיון שאנו חוששים שלא עשו את שליחותם ולא אמרו לו את הדברים, סָבְרִי – כיון שהם סבורים בליבם, אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁלִיחָא וְאָמַר לֵיהּ – מן הסתם כבר מצאו שליח בית דין בעצמו ואמר לו את הדברים, ואינם טורחים להזמינו בעצמם לדין, וכיון שיתכן שלא ידע כלל שהזמינוהו לדין, אין מנדים אותו על כך שלא בא. וְאַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּמָתָא – ואפילו באופן שאין אותו אדם נמצא עתה בעיר, נַמִּי לֹא אֲמָרָן – גם כן לא נאמר דין זה, אֶלָּא באופן דְּאָתֵי בְּיוֹמֵיהּ – שחוזר הוא לעירו באותו היום, אֲבָל אִי לֹא אָתֵי בְּיוֹמֵיהּ – אך אם אינו חוזר באותו היום, אלא לאחר זמן, לֹא – אין כותבים עליו נידוי, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אִישְׁתְּלוּ וְלֹא אָמְרוּ לֵיהּ – כיון שיתכן ששכחו את הדבר ולא הזמינוהו לדין.
וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי בְּיוֹמֵיהּ – ואפילו באופן שהוא חוזר לעירו באותו היום, נַמִּי לֹא אֲמָרָן – גם כן לא נאמר דין זה, אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹרְחָא אַבָּבָא דְּבֵי דִּינָא – אלא באופן שאותו אדם אינו עובר דרך הילוכו על פתח בית דין, אֲבָל אִי אִית לֵיהּ אוֹרְחָא אַבָּבָא דְּבֵי דִּינָא – אבל אם עובר הוא דרך שער בית הדין, לֹא – אין סומכים על האשה או השכנים שהזמינוהו לדין, מַאי טַעֲמָא, לֹא אָמְרוּ לֵיהּ – יתכן שלא אמרו לו את דבר ההזמנה לבית דין, סָבְרִי – כיון שהם סבורים בדעתם דאַשְׁכְּחֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ – שמן הסתם בשעה שעבר על פתח בית דין מצאו שליח בית דין והזמינו לדין. וכיון שיתכן שלא הוזמן כלל, אין מנדים אותו על כך שלא בא.
וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּכָתְבִינַן פְּתִיחָא עֲלֵיהּ אַדְּלָא אֲתָא לְדִינָא – מי שכתבו עליו כתב נידוי מחמת שלא בא לדין תורה, כִּי אֲתָא לְדִינָא – מיד כאשר בא הוא לבית דין ומוכן לדון בדין תורה, קַרְעִינָן לֵיהּ לִפְתִיחֵיהּ – קורעים את כתב הנידוי שכתבו עליו. אבל מי שכתבו עליו כתב נידוי אַדְּלָא צָאֵית לְדִינָא – על כך שאינו מציית לפסק הדין שחייבוהו הדיינים, לֹא קַרְעִינָן לֵיהּ לִפְתִיחֵיהּ – אין קורעים את כתב הנידוי שלו עַד דְּצָאֵית – עד שיציית לדין תורה ויקיים את חיובו. דוחה זאת הגמרא, וְלֹא הִיא – ואין הדין כן, אלא גם מי שכתבו עליו כתב נידוי על כך שאינו מציית לדין תורה, כִּי אָמַר צָיֵאתְנָא – מיד כשהוא אומר שיציית לפסק הדין, אף שעדיין לא שילם את חיובו, קַרְעִינָן לֵיהּ לִפְתִיחֵיהּ – קורעים מיד את כתב הנידוי שכתבו עליו.
