אָמַר רַב חִסְדָּא, כאשר מזמינים אדם לדין תורה, קָבְעִינָן זְמַן דְּיֵיתֵי לְדִינָא – קובעים לו זמן לבוא, תחילה מימינים אותו ליום שֵׁנִי, וְאם לא בא מזמינים אותו ליום חֲמִישִׁי, וְאם לא בא מזמינים אותו ליום שֵׁנִי שאחריו, זִימְנָא וְזִימְנָא דְּבָתַר זִימְנָא – זמן ראשון, וזמן שני, וזמן שלישי, בזה אחר זה, כלומר, אין אומרים לו מיד שיבוא בשני או בחמישי או בשני שאחריו, אלא יש להזמינו בכל פעם מחדש לאחר שרואים שלא בא. וביום שני האחרון ממתינים לו כל היום, וְעַד לְמָחָר לֹא כַּתְבִינָן פְּתִיחָא – ואין כותבים עליו נידוי עד למחרת.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב אַשִּׁי, אִיקְּלַע לְבֵי רַב כַּהֲנָא – הזדמן לבית דינו של רב כהנא, אַפּוּם נַהֲרָא – על שפת הנהר, חַזְיֵיהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא – ראה רב אשי את אותה אשה, דְאַקְבְּעָה זִימְנָא בְצַפְרָא – שקבעו לה זמן לבוא לבית הדין בבוקר, וְקָא כָּתְבֵי עֲלָהּ פְּתִיחָא לְאוּרְתָא – וכתבו עליה כתב נידוי בערב, כיון שלא באה לבית דין. אָמַר לֵיהּ רב אשי לרב כהנא, לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְּרַב חִסְדָּא – האם אין אדוני סובר את דינו של רב חסדא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, קוֹבְעִין זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, ורק לאחר שלא בא האדם בשלשה זמנים אלו מנדים אותו, ומדוע נידית את אותה אשה שלא באה ביום הראשון שהוזמנה לדין. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב כהנא, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה של רב חסדא נאמר רק בגַבְרָא – באיש, דְּלֹא שָׁכִיחַ בְּמָתָא – שאינו מצוי תמיד בעיר, ולכן יתכן שלא היה יכול לבוא בזמנים הראשונים שקבעו לו, אֲבָל אִיתְּתָא – אבל אשה המוזמנת לדין תורה, כֵּיוָן דִּשְׁכִיחָא בְּמָתָא – כיון שהיא מצויה בעיר תמיד, וְיָתְבָה וְלֹא קָא אָתְיָא – ואף על פי כן יושבת היא בביתה ואינה באה לבית דין, מֵעִיקָּרָא – הרי מהפעם הראשונה שלא באה מוֹרֶדֶת הִיא, וכותבים עליה נידוי.
אָמַר רַב, לֹא מְקַבְעִינָן זִימְנָא – אין קובעים זמן לדין תורה בעל כרחו של האדם, לֹא בְּיוֹמֵי נִיסָן, וְלֹא בְּיוֹמֵי סִיוָן, וְלֹא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, כיון שבימים אלו חלים הרגלים, ואדם טרוד בהכנותיו, וְלֹא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא – ולא בערב שבת, וְלֹא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא – ולא בערב יום טוב, כיון שבימים אלו האדם טרוד, יתכן שישכח ולא יבוא לבית דין, אֲבָל מִנִּיסָן לְבָתַר נִיסָן – אבל ניתן להודיע לו בניסן שיבוא לאחר ניסן, וּמִתִּשְׁרֵי לְבָתַר תִּשְׁרֵי מְקַבְעִינָן – וכן ניתן להודיע לו בתוך חודש תשרי שיבוא לאחר חודש תשרי. וּמִמַּעֲלֵי שַׁבַּתָּא לְבָתַר שַׁבַּתָּא לֹא מְקַבְעִינָן – אך בערב שבת אין מזמינים אותו אפילו לבוא לאחר השבת, מִשּׁוּם דְּמִיטְרָד בְּשַׁבַּתָּא – כיון שטרוד הוא בהכנות לשבת, ומתוך כך ישכח לגמרי את ההזמנה, ולא יבוא גם אחר השבת.
פִּיסְקָא, שנינו במשנה, 'אֵין פּוֹרְטִין מטבעות לֹא מִתֵּיבַת הַמּוֹכְסִין וְלֹא מִכִּיס הַגַּבָּאִין'. תמהה הגמרא, מוֹכְסִין – וכי מה שביד המוכסים מוחזק בעינינו כגזול, וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא – דין המלכות דין הוא, וחובה לקיימו, ואם כן גם המכס שנוטלת המלכות הוא כדין, ומדוע אנו מחשיבים את המעות שביד המוכס כמעות גזולים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִינְנָא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, דין זה נאמר בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּהּ – שאינו נוטל סכום מסוים מכל אדם, אלא נוטל מכל אחד כפי רצונו של המוכס, ואין רשות למלכות לגבות מכס באופן כזה. תירוץ נוסף, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי – בבית מדרשו של רבי ינאי אמרו, דין משנתנו נאמר בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, ולא התמנה כלל על ידי המלכות, ובאופן זה אף אם יש לו קצבה, כל המעות שנוטל מהאנשים הרי זה גזל.
