וְכֵן דְּתְנָן – וכן מה ששנינו במשנה (נדרים כז:) נוֹדְרִים לַהָרָגִים וְלַחָרָמִים וְלַמּוֹכְסִים, כלומר, שאם באו בני אדם אלו ליטול ממנו ממון שלא כדין רשאי לומר להם שאין הממון שלו, ואף לידור שאם המעות הללו שלו ייאסרו עליו כל פירות העולם, וחושב בליבו שיחול הנדר רק לאותו היום, היתר זה הוא רק בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אוֹ במוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּהּ, אבל במוכס העומד מטעם המלכות ויש לו קצבה, חייב האדם לשלם את המכס כדין המלכות, ואסור להערים ולהפטר מכך על ידי נדרים אלו.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא לגבי איסור כלאי בגדים, אָסוּר לְהַבְרִיחַ בָּהֶם מִן הַמֶּכֶס, כלומר, אסור לאדם ללבוש בגד שיש בו שעטנז אפילו אם עושה כן רק כדי להבריחו מהמכס בכך שיעבירנו כשהוא לבוש בו, ועל ידי זה לא יצטרך לשלם עליו, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא, מוּתָּר לְהַבְרִיחַ בָּהֶם מִן הַמֶּכֶס, כיון שאינו מתכוון ליהנות מלבישה זו, אלא עושה כן רק כדי להבריחו, ומקשה על כך הגמרא, בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן כִּלְאַיִם – מובן הדבר לגבי איסור כלאיים, דבְּהָא קָא מִיפַּלְגֵי – שבדבר זה נחלקו, מַר [-תנא קמא] סָבַר, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר, ולכן אף שאין כוונתו להנאת לבישה, הדבר אסור, וּמַר [-ורבי עקיבא] סָבַר, דבר שאינו מתכוון מוּתָּר, אֶלָּא לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס מִי שָׁרֵי – אך האם עצם הדבר של הברחת הבגד מן המכס מותר הוא, בתמיהה, וְהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא, וכיון שהמלכות מחייבת לשלם מכס על בגד זה, כיצד רשאי הוא להבריחו מהמכס. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִינְנָא בַּר כַּהֲנָא, בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּהּ, ואין רשות למלכות להעמיד מוכס כזה, הגובה ממו לפי רצונו. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי, בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, שאינו גובה מכס מטעם המלכות, אלא מעצמו, ובזה אין אומרים דינא דמלכותא דינא. רַב אַשִּׁי אָמַר, הָכָא בְּמוֹכֵס כְּנַעֲנִי עַסְקִינָן – דין זה עוסק בגוי שקנה את זכות גביית המכס מהמלך, וכעת המכס שייך לו, ולכן אף שאסור לגזול את הגוי מכל מקום מותר להערים עליו ולהבריח ממנו את תשלום המכס, וְכִדְתַּנְיָא – וכפי ששנינו בברייתא, יִשְׂרָאֵל וּכְנַעֲנִי שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אִם אַתָּה יָכוֹל לְזַכֵּהוּ בְּדִין יִשְׂרָאֵל, זַכֵּהוּ, וֶאֱמֹר לוֹ כָּךְ דִּינֵנוּ. ואם אתה יכול לזכות את הישראל בְּדִינֵי כְּנַעֲנִים, זַכֵּהוּ, וֶאֱמֹר לוֹ כָּךְ דִּינְכֶם. וְאִם לָאו – אם אינך יכול לזכות את הישראל לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, בָּאִין עָלָיו בַּעֲקִיפִין – מערימים על הגוי עד שפוטרים את הישראל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אמנם ניתן לפטור את הישראל בדיני ישראל או בדיני גויים, אבל אֵין בָּאִין עָלָיו בַּעֲקִיפִין, מִפְּנֵי קִידּוּשׁ הַשֵּׁם. וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כְּרַב אַשִּׁי, דְּבָתְרָא הוּא – כיון שהוא אמורא מאוחר יותר, ופוסקים כדבריו.
אָמַר רַב בֵּיבַי בַּר גּוֹזָלָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, גְּזֵילוֹ שֶׁל כְּנַעֲנִי אָסוּר – אסור לישראל לגזול ממון של גוי, אֲבֵדָתוֹ מוּתֶּרֶת – אך המוצא אבידה של גוי רשאי ליטלה לעצמו, ואינו חייב להשיבה לו. וביאר את דבריו, גְּזֵלוֹ אָסוּר, כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, מִנַּיִן לְגֶזֶל כְּנַעֲנִי שֶׁהוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז טז) 'וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ', ויש ללמוד מפסוק זה שרק בִּזְמַן שֶׁמְּסוּרִין בְּיָדְךָ מותר לך ליטול את ממונם, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מְסוּרִין בְּיָדְךָ. ואילו אֲבֵדָתוֹ מוּתֶּרֶת, כִּי הָא דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, מִנַּיִן לַאֲבֵדַת כְּנַעֲנִי שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) 'וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ', ויש ללמוד מפסוק זה שמצוות השבת אבידה נוהגת רק באֲבֵדַת אָחִיךָ, וְלֹא באֲבֵדַת כְּנַעֲנִי.
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם בכך שיטול הישראל את אבידת הגוי ולא ישיבנה, אַף אֲבֵידָתוֹ של הגוי אֲסוּרָה, וצריך להשיבה.
