גמרא
שנינו במשנה, 'המכיר כליו וספריו ביד אחר, אם יצא לו שם גניבה בעיר, ישבע כמה הוציא ויטול. ואם לאו, לא כל הימנו, שאני אומר מכרן לאחר ולקחם זה ממנו'. תמהה הגמרא, וְכִי יָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר מַאי הֲוָה – מה בכך שיצא קול שהיתה גניבה בביתו של אותו אדם, דִּלְמָא זַבּוּנֵי זַבְּנִינְהוּ – שמא באמת מכר אותו אדם את כליו וספריו לאחרים, וְהוּא נִיהוּ דְּקָא מַפִּיק שְׁמָא – והוא עצמו הוציא קול ופרסם שהיתה גניבה בביתו, כדי שיוכל להחזיר לעצמו את אותם כלים וספרים שמכר. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – כאן, במשנתנו, באיזה אופן מדובר, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְלָנוּ [-וישנו בלילה] בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ של אותו אדם, וְעָמַד וְהִפְגִּין [-וצעק] בַּלַּיְלָה, וְאָמַר 'נִגְנְבוּ כֵּלַי, נִגְנְבוּ כֵּלַי'. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְדִלְמָא עִלָּה מָצָא – שמא באמת מכר את כליו, והתחרט את מכירה זו, וכדי שיוכל לערער על המכירה עמד וצעק בלילה כדי שיאמינו לדבריו. מתרצת הגמרא, רַב כַּהֲנָא מְסַיֵּם בָּהּ – סיים תירוץ זה מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה בביתו של אותו אדם, וּבְנֵי אָדָם שֶׁלָּנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יָצְאוּ באמצע הלילה, וַאֲבוּנְקְרָאוֹת – חבילות שֶׁל כֵּלִים עַל כִּתְפֵיהֶם, וְהַכֹּל אוֹמְרִים, נִגְנְבוּ כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְדִלְמָא כֵּלִים שַׁקוּל – שמא נטלו הגנבים רק את כליו של אותו אדם, סְפָרִים לֹא שַׁקוּל – ולא נטלו את ספריו, ומדוע נאמן הוא אף לגבי הספרים. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, בְּאוֹמְרִים, הַלָּלוּ כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי, וְהַלָּלוּ סְפָרָיו שֶׁל פְּלוֹנִי, שמכירים הם את הכלים והספרים שנגנבו לאותו אדם.
אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דינים אלו, שיש צורך שיצא קול מפורט על אותם כלים וספרים מסוימים שמכירים שנגנבו לו, אֶלָּא בְּבַעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו, שבאופן זה אנו חוששים שמא באמת מכר את כליו, ורק על ידי שהתברר על ידי הקול שאכן נגנבו אותם ספרים וכלים, מאמינים לדבריו, אֲבָל בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו, לֹא צָרִיךְ כּוּלֵּי הַאי – אין צורך שיתקיימו כל התנאים הללו, אלא בכל מקרה נאמן הוא לומר שנגנבו כליו וספריו.
מקשה הגמרא, מה בכך שאינו עשוי למכור את כליו, וְדִלְמָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ זוּזֵי – שמא במקרה הוצרך אותו אדם למעות, וְזָבִין – ומכר את כליו וספריו. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַשִּׁי, הֲרֵי מדובר באופן שיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר, ודי בכך כדי להאמין לדבריו, אף אם לא יצא קול מדוייק על אותם כלים וספרים מסוימים שנגנבו לו.
[אִיתְּמַר] – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, גָּנַב, וּמָכַר את הגניבה, וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב, יש להסתפק עתה מי הוא שעומד לדין עם הנגנב, האם הגנב עצמו, או הקונה מהגנב, מאחר והגניבה בידו, רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַדִּין עִם הָרִאשׁוֹן – בעל הבית שממנו נגנבו החפצים תובע לדין את הגנב עצמו, מאחר והוא עשה את מעשה הגניבה, ועליו לשלם, ואינו יכול לתבוע את הקונה ממנו שיחזיר לו את הכלים בחינם [ואמנם אם לא הוכר הגנב תובע הוא את הקונה, שבידו הגניבה, אך עתה שהוכר הגנב, עליו לתבוע את הגנב עצמו]. רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר, הַדִּין עִם הַשֵּׁנִי – בעל הבית תובע את הקונה מהגנב, שבידו הגניבה, והוא ישיב לו את הכלים בחינם, ויחזור הקונה ויתבע את הגנב שיחזיר לו את הממון ששילם לו.
אָמַר רַב פָּפָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא גְּלִימָא לְמָרֵיהּ הָדָר – לדברי הכל אותו חפץ שנגנב מבעל הבית [כגון גלימה], חוזר בעצמו לבעל הבית מיד, ואין הלוקח יכול לעכב את הגניבה בידו עד שיקבל את דמיה, כיון שעדיין לא התיאשו הבעלים מהחפץ, וְהָכָא -וכאן, בנידון זה, בְּעָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק קָא מִיפַּלְגֵי – מחלוקתם היא האם שייכת כאן 'תקנת השוק', שתקנו חכמים שאם מוצא האדם את גניבתו ביד מי שקנה אותה מהגנב יכול הוא ליטלה ממנו ולשלם לו את דמיה, ונחלקו האם תקנה זו שייכת גם באופן שהוכר הגנב, וּמַאי 'הַדִּין', הַדִּין עִם הַלּוֹקֵחַ, כלומר, אין הנידון על הנגנב, עם מי הוא עושה את הדין, אלא הנידון הוא על הלוקח, ממי הוא גובה את המעות ששילם לגנב, רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַדִּין עִם הָרִאשׁוֹן, כלומר, דִּינָא דְלוֹקֵחַ לַמִּשְׁקָל זוּזֵיהּ בַּהֲדֵי גַּנָּב – הלוקח תובע לדין את הגנב, שיחזיר לו את מעותיו, סָבַר, לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, כיון שתקנת השוק היא רק באופן שאין ידוע מי הוא הגנב, וכדי שלא יפסיד הלוקח את מעותיו, שהרי לא ידע שהחפץ גנוב, תיקנו שישלם לו הנגנב את המעות ששילם לגנב, אך באופן זה שידוע מי הוא הגנב, אין צורך בתקנה זו, וגובה הלוקח מהגנב עצמו. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, הַדִּין עִם הַשֵּׁנִי, כלומר, דִּינָא דְלוֹקֵחַ לַמִּשְׁקָל זוּזֵיהּ בַּהֲדֵי בַּעַל הַבַּיִת – הלוקח תובע מבעל הבית, הנגנב, את המעות ששילם לגנב, ובעל הבית תובע את הגנב, קָסָבַר – כיון שהוא סובר, שעָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, ואף באופן זה תקנו חכמים שהנגנב ישלם ללוקח את הדמים ששילם לגנב, והוא עצמו יתבע לדין את הגנב. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּקָסָבַר, אף באופן זה עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק [ותקנה זו היא כדי שלא יחששו בני אדם מלקנות חפצים בשוק, שמא יתברר שהם גנובים ויפסידו את המקח].
