אָמַר רָבָא, אף על פי שתקנו חכמים שהקונה מגנב אינו חייב להחזיר את החפץ לבעלים עד שישלם לו הבעלים את הסכום ששילם לגנב, משום תקנת השוק [שלא יחששו בני אדם לקנות דברים, שמא הם גנובים], מכל מקום בגַּנָּב מְפֻרְסָם לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, כיון שהכל יודעים שהחפצים שהוא מוכר הם בחזקת גנובים, והקונה הפסיד לעצמו בכך שקנה חפץ כזה, שידע שמסתבר שהוא גנוב, והבעלים יוציאנו מידו.
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, גָּנַב חפץ וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, או שגָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּיפוֹ – שילם תמורת דבר שקנה בהקפה, לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, ויכול הנגנב ליטול את החפץ מאותו אדם שקיבלו מהגנב, בלא שישלם לו את החוב או את ההקפה שתמורתם קיבל הלה את החפץ הגנוב, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מדוע לא תיקנו גם בזה חכמים שיצטרך הנגנב לשלם לו, דְּאַמְרִינָן לֵיהּ – כיון שאנו אומרים לאותו אדם שקיבל את החפץ הגנוב, לָאו אַדַּעְתָּא דְּהַאי מִידִי דְּיָהִיב לָךְ יְהַבְתְּ לֵיהּ זוּזֵי – הרי כאשר נתת לו את ההלואה או שמכרת לו בהקפה לא עשית זאת על דעת שתקבל את החפץ הגנוב, אלא האמנת לו, ולאחר זמן הביא לך חפץ זה, ובאופן זה לא שייכת תקנת השוק, ורק במקום שקנה את החפץ הגנוב תמורת דמים, הרי שהוציא הלה ממון על סמך אותו חפץ, ובאופן זה שייכת תקנת השוק, שאם לא יתחייב הנגנב לשלם לו את דמי החפץ, יחששו בני אדם לקנות חפצים בשוק, שמא הם גנובים.
מַשְׁכַּנְתָּא – אם נתן הגנב את החפץ הגנוב כמשכון להלואה, שָׁוֶה מָאתַן בְּמֵאָה – אם נתן חפץ השוה מאתים תמורת הלואה של מאה זוז, עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, שהרי על סמך משכון זה נתן לו את ההלואה. שָׁוֶה מֵאָה בְּמֵאָה – אם הלוה האדם לגנב מאה זוז תמורת משכון של חפץ גנוב השוה מאה זוז, אֲמֵימַר אָמַר, לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, כיון שאין דרך בני אדם להלוות ממון כשווי המשכון ממש, אלא פחות משוויו, וכיון שאדם זה הלוה לו ממון כשווי המשכון הרי זו ראיה שלא סמך באמת על המשכון, אלא האמין לו בעצמו, ובאופן זה לא שייכת תקנת השור. מַר זוּטְרָא אָמַר, גם באופן זה עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.
זְבִינֵי שָׁוֶה בְּשָׁוֶה – אם מכר הגנב את החפץ הגנוב בשוויו האמיתי, עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. שָׁוֶה מֵאָה בְּמָאתַן – אם קנה האדם מהגנב את החפץ הגנוב ביותר משוויו, שהיה החפץ שוה מאה זוז, ושילם עליו מאתים, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר, לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, כיון שמכך שנתן לו סכום גדול יותר זו ראיה שלא היה כאן מקח אמיתי, אלא היתה כוונתו לתת לו מתנה, ולא רק המאה היתירים הם מתנה, אלא כל המאתים זוז הם מתנה, ולא ניתנו כלל כתמורה לחפץ, ולכן לא שייכת בזה תקנת השוק. ואילו רָבָא אָמַר, גם באופן של מקח כזה עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, כיון שדרך בני אדם לפעמים לקנות חפץ שהם מעוניינים בו בדמים יקרים יותר משוויו.
פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא, בְּכוּלְּהוּ – בכל האופנים הללו עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, לְבַר – חוץ מִגָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ, וְגָנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּיפוֹ, דְּלֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק.
