אֲבִימִי בַּר נָאזִי, חֲמוּהַּ דְּרָבִינָא [-חמיו של רבינא], הֲוָה מַסִּיק בֵּיהּ אַרְבַּע זוּזֵי בְּהַהוּא גַבְרָא – היה נושה באדם אחד ארבעה זוזים, גָּנַב וְאַיְיתֵּי גְּלִימָא יָהַב לֵיהּ – הלך אותו אדם וגנב גלימה, ונתנה לו תמורת חובו, אמנם כיון שהיתה הגלימה שוה שמונה זוזים, וְיָהַב לֵיהּ אַרְבָּעָה זוּזֵי אַחֲרִינֵי – נתן לו הנגנב ארבעה זוזים נוספים. לאחר זמן בא הנגנב ורצה ליטול את גלימתו מאבימי, שקיבלה מהגנב, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – באו לדין לפני רבינא, אָמַר לֵיהּ רבינא לבעל הגלימה שנגנבה, אַרְבָּעָה זוּזֵי קַמָּאֵי – אותם ארבעה זוזים הראשונים שהיה הגנב חייב לאבימי, ותמורתם נתן לו מחצית מהגלימה, 'גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ' הוּא – הרי זה בכלל הגונב ופורע בגניבה את חובו, שהתבאר לעיל שלא עשו בזה תקנת השוק, ולכן לֹא בָעִית לְמֵיתְבָא לֵיהּ – אינך צריך לשלם לו את אותם ארבעה זוזים, אלא יכול אתה ליטול מאבימי את מחצית הגלימה הזו בלי לתת לו דמים. הַנֵּי אַרְבָּעָה זוּזֵי בַּתְרָאֵי – ואילו אותם ארבעה זוזים אחרונים, ששילם אבימי לגנב תמורת מחצית הגלימה השניה, וַדַּאי זִיל הַב לֵיהּ – ודאי עליך לשלם זאת לאבימי, כיון שהוא נחשב כמי שקנה את הגלימה מהגנב, שעשו בזה תקנת השוק, שאין הנגנב נוטל את הגניבה בלא לשלם דמיה, וּשְׁקוֹל גְּלִימָךְ – ואז תוכל ליטול ממנו את גלימתך.
מַתְקִיף לָהּ רַב כֹּהֵן – הקשה רב כהן על פסק דינו של רבינא, דִּלְמָא גְּלִימָא בְּהַנְהוּ אַרְבָּעָה זוּזֵי קַמָּאֵי יַהֲבָה נִיהֲלֵיהּ – שמא נאמר שהגנב נתן לו את הגלימה כולה תמורת ארבעת הזוזים הראשונים שהיה חייב לו, דַּהֲוָה לֵיהּ – ובזה הוא נחשב ל'גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ', שלא עשו בו תקנת השוק, ויכול הנגנב ליטול את הגניבה מבלי לשלם לקונה כלום, ואילו אַרְבָּעָה בַּתְרָאֵי – אותם ארבעה זוז אחרונים שנתן אבימי לגנב, לא היו כלל תמורת הגלימה, אלא נתנם לו בהלואה, והֵימוֹנֵי הֵימְנֵיהּ כִּדְמֵעִיקָּרָא – האמין לו שישלם לו את אותם ארבעה זוז לאחר זמן, וכפי שבתחילה האמין לו כשהלוה לו ארבעה זוזים, ואם כן יוכל הנגנב ליטול את הגלימה כולה מאבימי בלא לשלם לו דבר.
אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא וּמְטָת לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – התגלגל נידון זה ובא לפני רבא, אָמַר לְהוּ רבא, הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּרַב כֹּהֵן.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: נַרְשָאָה – אדם שהגיע ממקום ששמו נרש, גָּנַב סַפְרָא – גנב ספר, זַבְּנָא לְפַפּוּנָאֵי – ומכרה לאדם אחד הגר בפפונא, בִּתְמָנָן זוּזֵי – בשמונים זוז, אָזַל פַּפּוּנָא זַבְּנֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא – הלך אותו קונה הגר בפפונא ומכר את הספר לאדם הגר במחוזא בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים זוז. לְסוֹף – לאחר זמן הֻכַּר הַגַּנָּב, והנידון היה האם שייך באופן זה תקנת השוק. אָמַר אַבַּיֵי, אָזֵיל מָרֵיהּ דְּסַפְרָא – ילך בעל הספר, הנגנב, יָהֵיב לֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא תְּמָנָן – ויתן לקונה השני, הגר במחוזא, שמונים זוז, כפי ששילם הקונה הראשון, מפפונא, לגנב עצמו, וְשָׁקֵיל סִפְרֵיהּ – ויטול את ספרו הגנוב מיד הקונה השני, תושב מחוזא, וְאָזֵיל בַּר מְחוֹזָא שָׁקֵיל אַרְבְּעִין מִפַּפּוּנָא – וילך הקונה השני ויטול ארבעים זוז מתושב פפונא, שמכר לו את הספר במאה ועשרים, ובכך נמצא שקיבל תושב מחוזא מאה ועשרים זוז, כפי שהוציא על הספר.
מַתְקִיף לָהּ רָבָא – הקשה רבא על דין זה שפסק אביי, הַשְׁתָּא – עתה, הרי אפילו בְּלוֹקֵחַ מִן הַגַּנָּב עצמו עָשׂוּ תַּקָּנַת הַשּׁוּק, ואמרו שישלם הנגנב לקונה את כל מה ששילם לגנב, בְּלוֹקֵחַ מִן הַלּוֹקֵחַ, שבודאי לא היה יכול לדעת שהחפץ גנוב, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שיעשו תקנת השוק, ואם כן צריך הנגנב לשלם לבר מחוזא מאה ועשרים זוז, כפי ששילם לפפונא. אֶלָּא אָמַר רָבָא, כך היא ההלכה במעשה זה, מָרֵי סַפְרָא יָהֵיב לֵיהּ – בעל הספר, הנגנב, ישלם לְבַר מְחוֹזָא מֵאָה וְעֶשְׂרִים זוז, כפי ששילם בר מחוזא לפפונאי, וְשָׁקֵיל סַפְרָא – ויטול את ספרו מידו. וְאָזֵיל מָארֵי סַפְרָא – וילך בעל הספר, שָׁקֵיל אַרְבְּעִין מִפַּפּוּנָא – ויטול ארבעים זוז מתושב פפונא, שהרויח ממכירת הספר [שהרי קנאו מהגנב בשמונים ומכרו לבר מחוזא במאה ועשרים], וְשָׁקֵיל תְּמָנָן מִן גַּנָּבָא – ויטול את השמונים זוז היתרים מהגנב עצמו. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדברי רבא.
