שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ גְּזַלְתִּיךָ, וְהִלְוִיתַנִי וְכוּ' והפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לא החזרתי, חייב לשלם'. וְדין זה שאם האדם מסופק אם פרע את חובו חייב הוא לשלם מספק, היינו דַוְקָא בִּדְקָא תָּבַע לֵיהּ חַבְרֵיהּ – כאשר חבירו תובעו בטענת ברי שהוא חייב לו עדיין, דְּכֵיוָן דְּבָרִי לֵיהּ – שכיון שאף לנתבע עצמו ברור שֶׁגָּזַל אוֹ שֶׁלָּוָה, וחל עליו חיוב תשלומים, וְאִיסְתְּפַּק לֵיהּ – והוא מסופק עתה אִם הֶחְזִיר אִם לֹא הֶחְזִיר, חַיָּב, דְּאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי. וְאִי לֹא תָּבַע לֵיהּ חַבְרֵיהּ – אבל אם אין חבירו תובעו בודאות שהוא עדיין חייב לו, אֶלָּא אִיהוּ אָמַר מִדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ – אלא אומר הוא מדעת עצמו שהתחייב לחבירו מחמת הלואה או גזל ואינו יודע אם שילם את חיובו, וְחַבְרֵיהּ לֹא קָא תָּבַע לֵיהּ – וחבירו אינו תובעו כלל, אֵינוֹ חַיָּב לשלם, אֶלָּא בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, שאם רצונו לצאת ידי שמים עליו לשלם לחבירו אף שאינו תובעו, כיון שלו עצמו יש ספק בדבר.
וְהֵיכָא דְּתָבַע לֵיהּ חַבְרֵיהּ – ובאופן שחבירו תובעו, וְאָמַר לֵיהּ, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְאִיהוּ אָמַר לֹא יָדַעְנָא אִי לָוֵינָא מִינָּךְ אִי לֹא – והנתבע משיב שאינו יודע אם לוה כלל, כיון שהספק הוא בעיקר החיוב, ואינו יודע אם חל עליו מתחילה חיוב תשלומים, הרי הוא פָּטוּר מלשלם. וְהַיְנוּ דְּתְנָן – וזהו מה ששנינו בסיפא של המשנה, 'אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ אִם הִלְוִיתַנִי אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אִם לֹא הִפְקַדְתָּ, פָּטוּר', והיינו כיון שאינו יודע כלל אם התחייב, ואף אם התובע תובעו בטענת ברי, מכל מקום פטור.
מוסיף הרי"ף ומבאר שבאמת נחלקו אמוראים בדין זה, וְרַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה החולקים על הדין האמור לעיל, וסוברים שאם התובע תובעו בטענת ברי, אף שהנתבע משיב שאינו יודע כלל אם התחייב או לא, חייב הוא לשלם, דְּאוֹקְמוּהָ לְמַּתְנִיתִין – שהם העמידו את הסיפא של המשנה, הפוטרת את הנתבע כשהוא מסופק, בִּדְלֹא קָא תָּבַע לֵיהּ – דוקא באופן שאין התובע תובעו בטענת ברי, כדי שלא תהיה קושיא מהמשנה על שיטתם, לֵית הִלְכְתָא כְּוָותַיְהוּ – אין הלכה כדבריהם, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּקָא תָּבַע לֵיהּ, מכל מקום כיון שהנתבע עצמו מסופק אם התחייב, פָּטוּר, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שההלכה בנידון זה היא כְּרַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן החולקים על רב הונא ורב יהודה, דְּאָמְרֵי – והם סוברים, שאם אמר התובע לנתבע מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אם התחייבתי, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. אֲבָל מִשְׁתַּבַּע דְּלֹא יָדַע – אמנם צריך הוא להשבע שאינו יודע, כיון שאפילו אם היה טוען טענת ברי שאינו חייב, היו בית דין מטילים עליו להשבע שבועת היסת שאינו חייב, ולכן אף עתה כשטוען שאינו יודע אם הוא חייב או לא, עליו להשבע שאינו יודע. וְאִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, חַיָּב לשלם.
