פסקי הלכות, מסכת בבא קמא, פרק י 1

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. הגוזל ומת בין שהאכיל את הגזלה לבנים אחר יאוש בין שלא האכילם אלא מכרה או אבדה, אם הניח קרקע חייבין לשלם אבל מן המטלטלין אינן חייבין לשלם, שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן ואין המטלטלין משתעבדין לבעל חוב. (גזלה ואבדה פ"ה ה"ה)

ב. כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה, לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין לא אכלו בין נתיאשו הבעלים בין לא נתיאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהניח. (גזלה ואבדה פ"ה ה"ו)

ג. בני אדם שחזקתן גזלנין וחזקת כל ממונן מן הגזל מפני שמלאכתן גזלנות כגון המוכסין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מלאכה זו שהוא גזול ואין מצרפין דינרים מן התיבה שלהן שהכל בחזקת גזלה. (גזלה ואבדה פ"ה ה"ט)

ד. נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר, הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה, ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים. (גזלה ואבדה פ"ה ה"י)

ה. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. (גזלה ואבדה פ"ו ה"ב)

ו. מי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש פטור מלשלם ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותן היא, ואם רצו גובין מן הגזלן. (גזלה ואבדה פ"ה ה"ד)

ז. הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה אף על פי שנתיאשו הבעלים ממנה ואף על פי שמת הגזלן והרי היא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה, ואם נשתנית ביד הגזלן אף על פי שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשינוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה. (גזלה ואבדה פ"ב ה"א)

ח. ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום ובעל הבית טוען ואומר כך וכך נטל, אפילו אמר מעולם לא נכנסתי שהרי מכחיש את העדים הרי זה פטור שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי נשבע שבועת הסת שלא נטל כלום והולך, שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל. (גזלה ואבדה פ"ד ה"ד)

ט. השואל כלי מחבירו או בהמה סתם הרי המשאיל מחזירו בכל עת שירצה, שאלו לזמן קצוב כיון שמשך וזכה אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפילו מת השואל הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן, ודין הוא הלוקח קונה הגוף קנין עולם בדמים שנתן ומקבל מתנה קנה הגוף קנין עולם ולא נתן כלום והשוכר קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן והשואל קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום, כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן, הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה, חשבו שהיא של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמיה מנכסיו. (שאלה ופקדון פ"א ה"ה)

י. קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדילו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב, אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו הרי זה מקיים את השטר ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידים להם אפוטרופוס. (מלוה ולוה פי"ב ה"ז)

יא. נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו נזקקין להן ומעמידים להן אפוטרופוס לטעון ולדון, אם נמצאת גזולה מחזירים אותה לבעליה, וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו. (מלוה ולוה פי"ב ה"ו)

יב. גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, אם היה בעל דין חולה או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא הרי אלו מקבלים עדים שלא בפניו, במה דברים אמורים בעדות על פה, אבל בשטר מקיימין בית דין את עדיו שלא בפני בעל דין, ואפילו היה עומד וצווח ואומר שטר מזוייף הוא עדי שקר הן פסולי עדות הן אין משגיחין בו אלא מקיימין את השטר ואם יש לו ראיה לפסול יפסול. (עדות פ"ג הי"א)

יג. טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא אני אביא ראיה ואבטלנו והעד במקום פלוני והם פלוני ופלוני, אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואח"כ אם יש לו ראיה יחזור, ואם היה מלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו מניחין על ידי שליש.

קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמישי ושני, לא בא כותבין עליו פתיחא ומשמתין אותו וממתינין לו והוא בנידויו תשעים יום, שלשים ראשונים שמא טורח ללוות, אמצעים שמא הוא טורח למכור, אחרונים שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות, שלמו תשעים יום ולא בא בית דין כותבין לו אדרכתא על נכסיו ומתירין לו נדויו. (מלוה ולוה פכ"ב הלכות ב-ג)

יד. אין כותבין אדרכתא עד ששולחין ומודיעין לו, והוא שיהיה קרוב בבית דין מהלך שני ימים או פחות, יתר על זה אין צריכין להודיעו, בד"א כשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר, אבל אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על הקרקעות בין על המטלטלין, וכן אם היה השטר על הפקדון אין ממתינין לו תשעים יום אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד.

זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים כותבין אדרכתא על הקרקעות, אבל על המטלטלין אפילו אחר צ' יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אין מורידין המלוה למטלטלין שמא יאכל אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול, ואפילו היה למלוה קרקע שמא תכסיף או תשתדף. (מלוה ולוה פכ"ב הלכות ד-ה)

טו. אסור לנהוג קלות ראש בשליח בית דין והרי השליח נאמן כשנים לענין הנידוי, שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין או לא רצה לבא לדין משמתין אותו על פיו, אבל אין כותבין פיתחא עליו עד שיבאו שנים ויעידו עליו שנמנע לבא לבית דין. (סנהדרין פכ"ה ה"ה)

טז. מי שהוא במדינה והלך שליח בית דין ולא מצאו אין קובעין לו זמן עד שימצא אותו השליח ויאמר לו, היה בכפר חוץ למדינה אם דרכו לבוא באותו היום אומר השליח אפילו לאחד מן השכנים אפילו לאשה אם יבא פלוני הודיעוהו שבית דין קבעו לו זמן שיבוא לבית דין, ואם לא בא מנדין אותו לערב, במה דברים אמורים כשאין הדרך שדרכו לילך בה על מקום בית דין אבל אם דרכו עליהן אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו שמא לא אמרו לו השכנים, שהרי הם אומרין דרכו על פתח בית דין וכבר הלך אליהם ונפטר, וכן אם לא בא במדינה עד למחר אין סומכין על השכנים שמא שכחו ולא אמרו לו. (סנהדרין פכ"ה ה"י)

יז. מי ששלחו לו בית דין לבוא ולא בא לדין מנדין אותו וכותבין עליו פיתחא ונותן שכר הסופר ובעת שיבא קורעין הפיתחא, כתבו לו פיתחא מפני שלא קבל הדין כיון שאמר הריני מקבל הדין קורעין נידויו, קבעו לו בית דין זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו פיתחא לערב, במה דברים אמורים כשהיה במדינה ומרד ולא בא, אבל אם היה בכפרים ויוצא ונכנס קובעים לו זמן שני וחמישי ושני, ואם שלם יום שני ולא בא אין כותבין עליו פיתחא עד למחר. (סנהדרין פכ"ה ה"ח)

יח. אין קובעין זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי מפני שהעם טרודין במועדות, ולא בערב שבת ולא בערב יום טוב, אבל קובעין בניסן שיבוא אחר ניסן ובתשרי שיבוא אחר תשרי, אבל לא קובעין בערב שבת שיבוא אחר שבת מפני שהכל טרודין בערב שבת. (סנהדרין פכ"ה ה"ט)

יט. במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.

וכן מלך שהשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ולא יקח לעצמו כלום.

וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה. אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינין שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. (גזלה ואבדה פ"ה הלכות יא-יג)

כ. כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום, ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שבארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס, לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין.

באי זה מוכס אמרו, במוכס העומד מאליו שלוקח ממון שלא ברשות מלך המדינה, או שלוקח ברשות המלך אבל מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב כמו שיתבאר בהלכות גזלה. (שבועות פ"ג הלכות א-ב)

כא. לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה. (כלאים פ"י הי"ח)

כב. שני עכו"ם שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, ורצו שניהן לדון דין תורה דנין, האחד רוצה והאחד אינו רוצה אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן, היה ישראל ועכו"ם אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו בדיניהם, ואומרים לו כך דיניכם, ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו, ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם, וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בעכו"ם לא בגר תושב, אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (מלכים פ"י הי"ב)

כג. ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. (גזלה ואבדה פ"א ה"ב)

כד. טעות הגוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור.

כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל. (גזלה ואבדה פי"א הלכות ד-ה)

כה. כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אלא אם כן היה דין המלך כך. (גזלה ואבדה פ"ה הי"ד)

כו. מלך שהיו דיניו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים, שדין המלך דין הוא כמו שאמרנו. (גזלה ואבדה פ"ה הט"ו)

כז. וכן מלך שגזר שכל מי שיתן מס הקצוב על האיש ישתעבד בזה שלא נתן ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני הרי זה עובד בו יתר מדאי שדין המלך דין אבל אינו עובד בו כעבד. (גזלה ואבדה פ"ה הט"ז)

כח. מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהן גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה אותן דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין. (גזלה ואבדה פ"ה הי"ז)

כט. וכן מלך שהשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ולא יקח לעצמו כלום. (גזלה ואבדה פ"ה הי"ב)

ל. מי שנתפש על חבירו ולקחו ממנו גוים ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם, ואין לך מי שנתפש על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם לו, והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים. (חובל ומזיק פ"ח ה"ו)

לא. …על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן… המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העובד כוכבים לישראל חבירו בעל המצר. המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם… (תלמוד תורה פ"ו הי"ד)

לב. המוכר לעכו"ם משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העכו"ם עד שינהוג העכו"ם עם בן המצר שלו בדיני ישראל בכל, ואם אנסו שלא כדין ישראל משלם המוכר. (שכנים פי"ב ה"ז)

לג. נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת, נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר, הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה, ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים. (גזלה ואבדה פ"ה ה"י)

לד. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. (גזלה ואבדה פ"ו ה"ב)

לה. נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו משיחין לפי תומן ויהיו הבעלים מרדפין אחר הנחיל ושואלים היכן חנה, אף על פי שאין אשה או קטן בני עדות הואיל וקנין דבורים מדבריהם האמינו אותם בו. (גזלה ואבדה פ"ו הט"ו)

לו. הדבורים אינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים ואף על פי כן יש בהן קנין מדבריהם והגוזל נחיל דבורים או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו הרי זה גזל מדבריהם. לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו ושכן ברשות חבירו יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חבירו עד שיטול את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן דמים. (גזלה ואבדה פ"ו הי"ד)

לז. וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן, מעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין העכו"ם אני ואמי יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו. (איסורי ביאה פי"ח הי"ח)

לח. בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים, או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר, אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו. (גניבה פ"ה ה"י)

לט. וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין הרי זה חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ה)

מ. הניח אבדתו והחזיר אבדת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, כיצד, שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין חייב ליתן לו דמי שלו, ואף על פי שעלה חמור שלו מאליו, הואיל ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ג)