תָּנֵי – שנה ברייתא זו רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעֲרָבָא, קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַבִּי אַבָּהוּ, היו שְׁנַיִם אֲדוּקִין – תופסים בְּטַלִּית, זֶה נוֹטֵל מהטלית את החלק התפוס בידו, עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר – את שאר הטלית, שאינה תחת ידו של אחד מהם, חוֹלְקִין ביניהם בְּשָׁוֶה. מַחְוֵי – הראה בידו רַבִּי אַבָּהוּ, וּבִשְׁבוּעָה – את החלק שאינו תפוס בידם, חולקים הם בשבועה, שנשבע כל אחד מהם שאין לו בו פחות מחציה.
מקשה הגמרא, אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי דְפַלְגֵי כִּי הֲדָדֵי – מה ששנינו במשנתנו שכל אחד צריך להשבע על מחצית הטלית, הֵיכֵי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן יתכן הדבר, והרי לפי דברי הברייתא נוטל כל אחד מהם את החלק שהוא תפוס בו ללא שבועה, ורק על החלק שאינם תפוסים בו צריכים להשבע, ואילו במשנה מבואר שכל אחד מהם צריך להשבע על מחצית הטלית.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, מַתְנִיתִין דִתְפִישֵׂי בְּכַרְכְּשָׁתָא – משנתנו עוסקת באופן ששניהם אינם תפוסים בגוף הטלית, אלא בקצוות היוצאים מהטלית, וכיון שאינם אוחזים בגוף הטלית, אין אחד מהם נוטל כלום ללא שבועה.
אָמַר רַב אַשִּׁי, הִלְכָּךְ – לכן, כיון שהתבאר בברייתא שהאוחז בגוף הטלית נחשב כאילו חלק זה של הטלית בידו, הַאי סוּדְרָא – בגד זה, שמשתמשים בו לקנין סודר, וצריך הקונה לתת למקנה בגד שלו לצורך עשיית הקנין, אין המקנה צריך לתפוס בבגד כולו כדי לזכות בו ולהחיל את הקנין, אלא כֵּיוָן דְּתָפִיס בֵּיהּ – מאחר ותפס בידו חלק מהבגד, בשיעור שָׁלֹשׁ אצבעות עַל שָׁלֹשׁ אצבעות, שזהו שיעור חשוב של בגד, כְּמַאן דְּפָסִיק דָמִי – הרי זה כאילו חתיכה זו חתוכה משאר הבגד, ואף ששאר הבגד ביד חבירו, וְקָנֵי לֵיהּ – וקונה בו.
מבררת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה, שבו מחשיבים את הבגד שביד האדם כאילו הוא חתוך משאר הבגד, מִדינו דְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר לגבי בעל הנותן לאשתו גט הקשור בחוט, שאם היה הגֵּט בְּיָדָהּ, וּמְשִׁיחָה – החוט הקשור לגט נמצא בְּיָדוֹ, אִם יָכוֹל הבעל לְנַתְּקוֹ מידה וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ, אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. וְאִם לָאו – אם אינו יכול לנתק את הגט מידה, הרי היא מְגוֹרֶשֶׁת, ומוכח שאפילו אם החוט הקשור לגט ביד הבעל אין זה נחשב כאילו הגט שבידה חתוך מהחוט ועומד בפני עצמו בידה.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי גט, כְּרִיתוּת בָּעֵינַן – יש צורך שתהיה כריתות בין הבעל לאשתו, וְלֵיכָּא – ובאופן שהחוט בידו והוא יכול למשוך את הגט אליו, אין זו כריתות. אבל הָכָא – כאן, לגבי קנין סודר, נְתִינָה בָּעֵינַן – יש צורך שיתן הקונה למקנה את הסודר כדי שיחול הקנין, וְהָא אִיכָּא – והרי יש כאן נתינה.
אָמַר רָבָא, וְאִם הָיְתָה זו טַלִּית מֻזְהֶבֶת, ששניהם אוחזים בה, חוֹלְקִין בה בשווה. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והלא דין פשוט הוא, ומדוע היינו מעלים בדעתינו לומר שבטלית מוזהבת הדין שונה מכל טלית, שהתבאר במשנתנו שחולקים בה בשוה. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך רבא להשמיענו דין זה אלא באופן דִמְקָרֵב לְגַבֵּי חַד מִינַּיְיהוּ – שהחלק המוזהב שבטלית קרוב יותר לאחד מהאוחזים בה, מַהוּ דְּתֵימָא – וסבורים היינו לומר, אָמַר לֵיהּ – שאותו אדם שהזהב קרוב אליו יאמר לחבירו פְּלוֹג לְרָחְבָּהּ – נחלק את הטלית לרוחב, כִּי הֵיכֵי דְּשָׁקִיל לְכוּלֵיהּ דַּהֲבָא – כדי שכל הזהב יהיה בחלק שלו, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו רבא, דְּאָמַר לֵיהּ – שיכול חבירו לומר לו, מַאי חָזִית דְּפָלֵיג הָכֵי – מדוע נחלק את הטלית לרוחבה, באופן שהזהב יהיה בחלקך, פָּלֵיג הָכֵי – נחלוק את הטלית לאורכה, באופן שהזהב יתחלק בשוה בין שנינו.
וְהוּא – ודין זה, שחולקים בזהב בשוה, הוא באופן דִתְפִיסֵי בְּכַרְכְּשָׁתָא – שתפוסים הם בקצוות היוצאים מהבגד, ולא בגוף הטלית. אֲבָל לֹא תְּפִיסֵי בְּכַרְכְּשָׁתָא – אך אם אינם תפוסים בקצוות אלא בגוף הטלית, כָּל חַד וְחַד – כל אחד מהם, מַאי דְּתָפִיס דִּילֵיהּ הוּא – החלק שהוא תפוס בו הוא שלו, ואם כל הזהב בידו של אחד מהם, זוכה בו לעצמו.
