תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אדם שמָצָא שׁוֹבֵר – שטר שכותבת האשה לבעלה על כך שנפרעה כתובתה לאחר שגירשה, בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדָה שהשובר אמיתי, יַחֲזִיר המוצא את השובר לַבַּעַל. אך אם אֵין הָאִשָּׁה מוֹדָה, וטוענת שלא נפרעה כתובתה, לֹא יַחֲזִיר, לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – לא לבעל ולא לאשה. וַהֲוֵינָן בָּהּ – ודנה הגמרא בביאור דברי הברייתא, שבִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדָה מִיהַת [-מכל מקום] יַחֲזִיר לַבַּעַל, אַמַּאי [-מדוע] יַחֲזִיר, נֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתְבָהּ לִיתֵּן בְּנִיסָן וְלֹא נָתְנָהּ עַד תִּשְׁרֵי – יש לנו לחשוש שמא כתבה האשה את השובר בניסן, אך באותו זמן עדיין לא נפרעה כתובתה, ורק בתשרי נפרעה הכתובה ומסרה את השובר לבעלה, וְאָזְלָה הִיא וּזְבִּינְתֵּהּ לִכְתוּבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי – והלכה האשה בין ניסן לתשרי, ומכרה את כתובתה בטובת הנאה, כלומר, כפי הסכום שמוכן אדם לשלם על כתובה זו, שאם תתגרש או תתאלמן יגבה הוא את דמי כתובתה [אך אינו קונה את הכתובה מהאשה בסכום המלא הכתוב בשטר, שהרי אם תמות היא לפני בעלה, ולא תתגרש, לא יגבה כלום], ולאחר שיקנה הלוקח את כתובתה, ותתגרש האשה, ויבוא הלוקח לגבות את הכתובה מהבעל, וּמַפִּיק לֵיהּ לַשּׁוֹבֵר דְּכָתוּב בְּנִיסָן – יוציא הבעל את השובר שכתבה לו האשה בניסן, קודם הזמן שמכרה את כתובתה, וְאָתֵי לְמִטְרָף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כְּדִין – ויפסיד ללוקח שקנה את הכתובה מהאשה שלא כדין, שהרי לפי האמת קנה הלוקח את הכתובה קודם הגירושין וקודם פרעון הכתובה ונתינת השובר, ורשאי לגבות את דמי הכתובה מהבעל, ואילו בפועל לא יוכל לעשות כן, כיון שהשובר שביד הבעל, שנכתב בניסן, מוכיח שנפרעה הכתובה כבר בניסן, קודם שנמכרה ללוקח. וכיון שניתן לעשות קנוניא כזו, מדוע המוצא שובר ברחוב, והאשה מודה שהוא של הבעל, יחזירנו לבעל, והרי יש לנו לחשוש שמא השובר נכתב קודם פרעון הכתובה, ועתה רוצה האשה למוסרו ליד הבעל כדי לעשות קנוניא על הלוקח שקנה ממנה את כתובתה.
וְאָמַר רָבָא, כתירוץ על קושיא זו, שְׁמַע מִינָּהּ – יש ללמוד מדין זה שבברייתא, דאִיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – שההלכה היא כדברי שמואל, דְּאָמַר, מלוה הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, כדי שיגבה הקונה את החוב מיד הלוה לעצמו, וְחָזַר וּמְחָלוֹ – ולאחר מכן מחל המלוה ללוה על החוב שבשטר, הרי החוב מָחוּל, אף על פי שכבר מכר המלוה את שטר החוב לאדם אחר, וַאֲפִלּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל, כלומר, אם מת המלוה, אפילו יורשו יכול למחול על החוב שבשטר, והקונה לא יוכל לגבות כלום מיד הלוה. פֵּרוּשׁ, ולפי זה מיושבת הברייתא, דְּאַמְרִינָן – שכך אנו אומרים, אִי לִקְנוּנְיָא בַּעְיָא – אם אשה זו רוצה שיחזירו את השובר לבעלה כדי לעשות עמו קנוניא על הלוקח שקנה ממנה את כתובתה, הרי אינה צריכה לשם כך את השובר, אלא הֲוָה לָהּ לִמְחֹל לַבַּעֲלָהּ – יכולה היא למחול עתה לבעלה על דמי כתובתה, וּתְהַדַּר וְתִפְלוּג בַּהֲדֵיהּ – ותחזור ותחלוק עם בעלה בדמי הכתובה שהרויח על ידי מחילתה, ואינה צריכה לכתוב שובר לשם כך. וּמִדְּלֹא מָחֲלָה לֵיהּ לְבַעֲלָהּ – ומכך שאינה מוחלת עתה לבעלה על דמי כתובתה, אֶלָּא כָּתְבָה לֵיהּ שׁוֹבֵר – אלא היא כותבת לו שובר, ומודה עתה שהשובר שנמצא ברחוב שייך לבעלה, כיון שכבר נפרעה כתובתה, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ דְּדַוְקָא כָּתְבָה לֵיהּ – מוכח מכך שכתיבת השובר היתה כיון שבאמת נפרעה כתובתה, וְלֵיכָּא קְנוּנְיָא עַל הַלָּקוֹחוֹת – ואין כאן כל קנוניא על הלקוחות שקנו את כתובתה. וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דְּאִיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – שההלכה היא כדברי שמואל, דְּאָמַר, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ, מָחוּל. וַאֲפִלּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל.
תירוץ נוסף על דברי הברייתא: וְאַבַּיֵי אָמַר, אֲפִלּוּ תֵּימָא לֵיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – יכול אתה לומר שאין הלכה כשמואל, ואם אכן מכרה האשה את כתובתה לאדם אחר, אינה יכולה למחול, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – ובאיזה אופן עוסקת הבייתא, דְּלֹא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא – שבאופן זה אין חוששים לקנוניא, ולכן מחזירים את השובר לבעל על פי הודאת האשה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה שְׁטָר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ של האשה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁשְּׁטָר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, לֹא חָיְישִׁינַן דִּלְמָא זְבִינְתֵהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה – אין חוששים שמא מכרה האשה את כתובתה לאדם אחר שיגבה בה את דמי הכתובה, דְּאִם אִיתָא דִזְבִינְתֵהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה – שהרי אם אכן מכרה את כתובתה לאחר, כְּתֻבָּה מַאי בָּעֵי גַּבַּהּ – מדוע נמצא שטר הכתובה ברשותה, גַּבֵּי לוֹקֵחַ בָּעֵי דְּהָוְיָא – צריך הוא להיות ביד הלוקח.
