יב. אסרו חז"ל לאיש לבא על ארוסתו קודם כניסתה לחופה, וכתב הרמ"א ז"ל בהג"ה דהמנהג הפשוט עכשיו לקרות 'חופה' למקום שפורסין יריעה או טלית על גב קלונסין, ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה, ומברכים שם ברכת אירוסין וברכת נשואין, ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלים ביחד החתן והכלה במקום צנוע, וזו היא החופה הנהוגה עכשיו עכ"ד. ובעה"ק ירושלים תוב"ב המנהג שהחתן לובש טלית מצוייצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואח"כ קודם ברכות הנשואין משליכין את הטלית גם על ראש הכלה ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד, וזהו חופה דידהו, ופה עירנו בגדא"ד יע"א המנהג לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת ז' ברכות של הנשואין שמברכין אחר ברכת אירוסין, וזה הוילון קורין אותו בערבי כידי"ר, ופרוס במחיצה כנגד הכלה בינה ובין החתן והמברך, ואין נוהגים ללבוש טלית, ואפשר הטעם דלא נהגו בטלית מפני כי פה עירנו עושים החופה וז' ברכות אחר ערבית בשקיעת החמה, או אחר שקיעתה, או עד חשיכה ממש, ואין ראוי ללבוש טלית אותו זמן, וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו, דכל דברים שעושין בשעת החופה אינם אלא לסימן שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון שקורין בערבי כידי"ר הוא הסימן לדבר זה וקודם כמה שנים בטלנו זה הוילון, ועשינו במקומו ד' עמודים שפרוס עליהם בגד כאוהל הפרוס על ד' קונדסין, ומעמידין החתן והכלה ביחד תחתיו, ואח"כ נתקלקל זה המנהג וחזרנו להזהירם לעשות וילון כמנהג הקודם:
תפריט
תפריט
שישי
ט"ו אלול התשפ"ו
