אָמַר שְׁמוּאֵל, בַּעַל חוֹב – מלוה הבא לגבות את הקרקע המשועבדת לו, הנמצאת עתה ביד הלוקח שקנאה מהלוה, גּוֹבֶה גם אֶת הַשְּׁבַח שעל גבי הקרקע. מדייקת הגמרא, שְׁבַח, אִין – אכן הוא גובה, אך פֵּרוֹת, לֹא – אינו גובה. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הַנֵּי פֵּרוֹת דְּלֹא גָבֵי לְהוּ בַּעַל חוֹב – פירות אלו שאמרה הגמרא שאין המלוה גובה אותם, פֵּרוֹת דְּאָכַל לְהוּ לוֹקֵחַ נִינְהוּ – היינו פירות הקרקע שכבר אכל הלוקח. אִי נַמֵּי פֵּרוֹת דִּתְלִישֵׁי – וכן גם פירות שכבר נתלשו מהקרקע על ידי הלוקח, ואף שעדיין לא אכלם והם קיימים, מכל מקום אין למלוה זכות בהם, אֲבָל פֵּירֵי דְּאִיתַנְהוּ הָאִידָּנָא מְחַבְּרִי בְּאַרְעָא – אבל פירות הקיימים עתה והם מחוברים לקרקע, גָבֵי לְהוּ בַּעַל חוֹב – גובה אותם המלוה, וְהַיְנוּ דְּאָמְרִינַן – וזהו שאמרה הגמרא לעיל, וְהָא מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם וְקָא מַגְבֵּי – ומגבה שְׁמוּאֵל למלוה הבא לתבוע את גביית חובו מקרקעות שביד הלקוחות, אֲפִלּוּ בִּשְׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, וְהֵם הַפֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ להבשלה והם ראויים לִיבָּצֵר וּלְהִינָּטֵל עַל הַכָּתֵף.
בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב – שאל שמואל את רב שאלה זו, הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ, וְנִמְצָא שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ – התברר שמכר לו קרקע גזולה שאינה שייכת לו כלל, דְמִקָּחוֹ בָּטֵל – שבאופן זה המקח בטל, שהרי אין אדם יכול למכור לחבירו דבר שאינו שייך לו, אִם לאחר זמן, קודם שהחזיר הגזלן לקונה את מעות המקח, חָזַר הַמּוֹכֵר, וּלְקָחָהּ [-וקנאה] מִבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַהוּ – מה דינו, האם מִקָּחוֹ קַיָּם, וזוכה הלוקח עתה בקרקע שמכר לו אותו גזלן, כיון שעתה היא אכן שלו ויכול המקח לחול עליה, אוֹ לֹא – או שאינו קונה אותה, שהרי בשעת המכר לא היתה הקרקע שלו, ולא חל המקח כלל, ומה שקנאה עתה אין זו סיבה שיזכה בה הקונה למפרע.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, מַה מָּכַר לוֹ רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי – מה כלול במכירת הקרקע, לא רק הקרקע עצמה [שלא היתה כלל שלו], אלא כָּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ בעתיד בעניינה של קרקע זו, אף היא כלולה במכירה, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁחָזַר הַגַּזְלָן וּלְקָחָהּ מִנִּגְזָל, וּקְנָאָהּ עתה קִנְיָן גָּמוּר, נִתְקַיְימָה הקרקע בְּיַד הַלּוֹקֵחַ שֶׁלְּקָחָהּ בתחילה מִגַּזְלָן, אף שבשעת המקח לא היתה הקרקע שלו, והטעם לכך הוא כיון דְּכִי זַבְנָהּ לוֹקֵחַ שֶׁלְּקָחָהּ מִגַּזְלָן – שכאשר קנה אותו לוקח את הקרקע מהגזלן, בְּכָל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לִידֵיהּ זַבְנָהּ נִיהֲלֵיהּ – מכר לו הגזלן גם את הזכויות העתידות לבוא לידו, וכיון שקנה עתה את הקרקע וזכה בה, זוכה בה הקונה הראשון.
מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שחל הקנין, והרי כיון שבשעה שנעשתה המכירה לא היתה הקרקע שלו, הרי זה כמוכר דבר שלא בא לעולם, שאין מקחו קיים גם לאחר שבא הדבר לעולם. מַר זוּטְרָא אָמַר, נִיחָא לֵיהּ דְּלֹא נִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא – נח לו למוכר שלא יקראוהו 'גזלן', וּמִשּׁוּם הָכֵי טָרַח וּזְבִין לָהּ מִנִּגְזָל – ולשם כך טרח וקנאה מהנגזל, כִּי הֵיכֵי דְּתֵיקוּם בִּידָא דְלוֹקֵחַ – כדי שתעמוד עתה ביד הלוקח ותתקיים מכירתו, ונמצא שכאשר קנה את הקרקע מהנגזל, קנאה עבור הלוקח. ורַב אַשִּׁי אָמַר, נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵימְנוּתֵיהּ – נח לו למוכר לעמוד בנאמנותו, שכיון שמכר את אותה קרקע, רוצה הוא לקיים את דבריו ולהעמיד את הקרקע ברשות הקונה.
מבררת הגמרא, כיון שלפי שתי הדעות הטעם שהקונה זוכה בקרקע הוא כיון שזו כוונתו של הגזלן כשהוא קונה עתה את הקרקע מהנגזל, אם כן מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין שני הטעמים לענין הדין. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק הוא במַתָּנָה, כלומר, אם הגזלן לא מכר את הקרקע אלא נתנה במתנה, מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵימְנוּתֵיהּ – לדעת רב אשי שהטעם הוא כיון שרצונו לעמוד בנאמנותו, מַתָּנָה נַמֵּי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵימְנוּתֵיהּ – אף במתנה שייך טעם זה, שרצונו לעמוד בנאמנותו. וּמַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֹא נִקְרְיֵיהּ גַּזְלָן – אך לדעת מר זוטרא שהטעם הוא כיון שאין רצונו שיכנוהו 'גזלן', אין טעם זה שייך במתנה, כיון שאם יכנהו מקבל המתנה כגזלן, אָמַר לֵיהּ – יכול הוא להשיב לו, מַאי גְזַלֵי מִינָּךְ – וכי מה גזלתי ממך, והרי לא הייתי מחויב להביא לך מתנה זו. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב אַשִּׁי – וההלכה היא כרב אשי, דְּסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא כְּוָתֵיהּ – שכן משמעות סוגיית הגמרא כדבריו, שהטעם הוא כיון שנח לו לעמוד בנאמנותו, וטעם זה שייך גם במקבל מתנה.
