תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מָצָא אדם שׁוֹבֵר – שטר שכותבת בו האשה שקיבלה מבעלה את דמי כתובתה [ושטר זה שובר ומבטל את כח שטר הכתובה המחייב את הבעל בתשלומים], בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדָה שאכן קיבלה מבעלה את דמי הכתובה, יַחֲזִיר המוצא את השובר לַבַּעַל. אך אם אֵין הָאִשָּׁה מוֹדָה, אלא אומרת שכתבה את השובר כדי ליתנו לבעלה לאחר שישלם לה את דמי כתובתה, אך עדיין לא שילם לה ונפל השובר מידיה, לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – לא לבעל ולא לאשתו.
תמהה הגמרא, מבואר בברייתא שבִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדָה מִיהַת [-על כל פנים] יַחֲזִיר לַבַּעַל, ומדוע, וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא – והרי יש לנו לחשוש שמא האשה כָּתְבָה את השובר על מנת לִיתֵּן אותו בְּנִיסָן לבעלה, וְלֹא נָתְנָה את השובר לבעלה עַד תִּשְׁרֵי, שאז באמת היה פרעון הכתובה, וְאָזְלָה זְבִינְתֵהּ לִכְתוּבָּתָהּ מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי בְּטוֹבַת הֲנָאָה – ובין ניסן לתשרי הלכה ומכרה את כתובתה לאדם אחר ב'טובת הנאה', כלומר, לא בסכום המלא הכתוב בכתובה, אלא בסכום שכדאי לאדם לשלם על הכתובה מכח ספק, שאם תתגרש או תתאלמן יקבל הוא את דמי הכתובה, ואם תמות בחיי בעלה יפסיד מה ששילם לה, וכאשר תתגרש וירצה הקונה לגבות את דמי כתובתה, יטען הבעל שכבר פרע את דמי הכתובה לאשתו, וּמַפִּיק לֵיהּ לַשּׁוֹבֵר דִּכְתִיב בְּנִיסָן – ויוציא את השובר שכתוב בו שנכתב בניסן, קודם שנמכר השטר ליד הלוקח, ויטען שפרע את דמי הכתובה לאשה קודם שמכרה האשה את הכתובה ללוקח, וְאָתֵי לְמִטְרָף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כְּדִין – ויפסיד בכך ללוקח שלא כדין [ומכנה זאת הגמרא כהוצאה מיד הלוקח, כיון שיחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין, מאחר ולפי האמת ראוי הלוקח להחזיק בקרקע זו], שהרי לפי האמת לא נפרעה הכתובה בניסן, אלא רק נכתב השובר בניסן, ובשעה שקנה הלוקח את הכתובה לא היתה היא פרועה, ומדוע מחזירים את השובר לבעל על סמך הודאתה של האשה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, שְׁמַע מִינַּהּ – יש ללמוד מברייתא זו, אִיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – שנכונים הם דברי שמואל, דְּאָמַר שמואל, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, כדי שיגבה בו הקונה את החוב מיד הלוה, וְחָזַר המלוה וּמְחָלוֹ – מחל ללוה על החוב לאחר שמכרו לקונה, הרי החוב מָחוּל, ואין הקונה יכול לגבות מהלוה כלום [כיון שאין המכירה מועילה לגבי עיקר שעבוד הגוף שיש ללוה כלפי המלוה, אלא רק כלפי שעבוד הממון שיש לו, וכיון ששעבוד הגוף נשאר ביחס למלוה עצמו, ממילא כאשר מוחל הוא על שעבוד זה חלה מחילתו, ומחילת שעבוד הגוף מפקיעה את שעבוד הממון, ומתבטל החוב לגמרי], ואֲפִלּוּ יוֹרֵשׁ של המלוה מוֹחֵל, וממילא אף כאן אין כל חשש להחזיר את השובר ליד הבעל על פי הודאת האשה, מאחר ואפילו אם לפי האמת לא היה פרעון כלל, ואפילו אם באמת מכרה את הכתובה לאדם אחר, הרי בידה למחול כעת על הכתובה לבעלה, ותחול מחילתה, ולא יוכל הקונה לגבות מהבעל כלום, וכשאומרת היא לתת את השובר הנמצא בשוק ליד הבעל, נאמנת היא בדבריה שאכן הכתובה פרועה, שהרי בידה גם למחול עליה עתה ולבטל את כח הלוקח בה, ולכן אין כל חשש בהחזרת השובר לבעל. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
