משנה
משנתנו עוסקת בדינו של שומר שהשתמש בפקדון שלא ברשות, שבכך נעשה דינו כגזלן, החייב באחריות החפץ יותר משומר רגיל, ומבארת באילו אופנים נפטר הוא מחיוביו כגזלן וחוזר להיות כדין שומר רגיל: הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִיחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם מסוים בביתו של השומר, וְטִלְטְלָהּ השומר ממקום למקום בתוך ביתו, וְנִשְׁבְּרָה החבית, אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ – כשהוא מטלטלה בידו נִשְׁבְּרָה, הדין תלוי, שאם טלטלה לְצָרְכּוֹ – להשתמש בה לצרכי עצמו, והדבר הרי אסור לו, חַיָּב בתשלומי נזקיה, כיון שבזמן שהוא משתמש בה נחשב הוא כגזלן עליה. ואם טלטלה לְצָרְכָּהּ, כגון להעבירה למקום המשתמר, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ במקומה נִשְׁבְּרָה, בֵּין אם טלטלה לְצָרְכּוֹ, באיסור, בֵּין אם טלטלה לְצָרְכָּהּ, בהיתר, פָּטוּר.
ואם יִיחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם מסוים בביתו של השומר, וְטִלְטְלָהּ השומר ממקום למקום וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין אם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, וּבֵין אם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, אם טלטלה לְצָרְכּוֹ, חַיָּב. אך אם טלטלה לְצָרְכָּהּ, אינו נחשב כלל כגזלן, ופָּטוּר. ובגמרא יבוארו טעמי הדינים שבמשנתנו.
גמרא
הָא מַתְנִיתִין קָא הֲווּ בָּהּ רַבָּנָן – בביאור משנה זו דנה הגמרא, וְדָיְיקֵי – ודייקה בה שני דיוקים שלכאורה סותרים זה את זה, מִדְּקָתָּנֵי רֵישָׁא – מכך ששנינו ברישא, שאִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נשברה החבית, בֵּין אם טלטלה לְצָרְכּוֹ ובֵּין אם טלטלה לְצָרְכָּהּ הרי הוא פָּטוּר, אַלְמָא – מוכח מכך, דלֹא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים – שאין צורך שיידעו הבעלים שהחזיר את הגזילה, ולכן אף אם טלטלה לצורכו, שנחשב הוא כגזלן, מכל מקום כיון שחזר והניחה, נחשב הוא כגזלן שהשיב את הגזילה, וחוזר דינו להיות כשומר, וּמַנִּי – וכדעת מי סוברת משנתנו, כרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר, לֹא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים – גזלן המשיב את הגזילה אינו צריך לעשות כן מידיעת הבעלים, אלא יכול להשיבה שלא בידיעתו, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר, וְכן הגונב סֶלַע מִן הַכִּיס [-מן הארנק], לַמָּקוֹם שֶׁגָּנַב יַחֲזִיר, אף ללא ידיעת הבעלים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. ממשיכה הגמרא ומדייקת את משנתנו, וַהֲדַר תָּנֵי סֵיפָא – ואחר כך שנינו בסיפא, שאם יחדו הבעלים מקום מסוים לחבית, בֵּין אם נשברה מִתּוֹךְ יָדוֹ בֵּין אם נשברה מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, אם טלטלה לְצָרְכּוֹ, שנחשב הוא כגזלן, חַיָּב, ואף אם נשברה לאחר שהניחה במקומה, ואין אנו אומרים שבהנחתה השיב את הגזילה ודינו ככל שומר, אֲתָאן – הרי באנו בזה לְדעת רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר, בָּעֵינַן – יש צורך בדַּעַת בְּעָלִים כדי להשיב לו את הגזילה, וכל זמן שאין הבעלים יודע שהושבה לו הגזילה, נשאר דינו כגזלן, ומחמת כן חייב הוא באונסיה אף לאחר שהשיבה למקומה. ומכח שני דיוקים אלו מקשה הגמרא, וכי יתכן שהרֵישָׁא של המשנה כדעת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְסֵיפָא כדעת רַבִּי עֲקִיבָא, כְּמַאן מִינַּיְיהוּ נַעֲבֵיד – כדעת מי מהם נפסוק את ההלכה.
וּבָא רַב שֵׁשֶׁת וּפָרֵישׁ לָהּ – ופירש את המשנה אופן שלא נצטרך להעמידה כשני תנאים החולקים זה על זה, כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ כדי לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, ולא כדי לגוזלה, וְקָסָבַר – סובר התנא של משנתנו, ששׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת הבעלים, גַּזְלָן הֲוֵי – דינו כגזלן, וְאוּקְמָהּ כּוּלָּהּ – והעמיד את כל המשנה כְּדעת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר לֹא בָּעֵינַן [-אין צורך ב]דַּעַת בְּעָלִים כדי להשיב את הגזילה, וְסֵיפָא דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו בסיפא, שאִם מִשֶּׁהִנִּיחָה חַיָּב, והוקשה לנו לדעת רבי ישמעאל מדוע חייב, והרי כיון שהניחה ואין צורך בדעת הבעלים הרי השיב את הגזילה וצריך להיות דינו ככל שומר, אין זו קושיא, כיון שמדובר באופן שֶׁהִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ מְקוֹמָהּ שיחדו לה הבעלים, דְּלֹא הַוְיָא חָזְרָה – שבאופן זה אין זו נחשבת החזרה המועילה, דְּהָא [-שהרי] יִיחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְלֹא אֲהַדְרָא אִיהוּ לְהָתָם – ולא החזירה השומר לשם, דַּאֲפִילּוּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לֹא קָאָמַר דְּלֹא בָּעֵינַן – לא אמר שאין צורך בדַּעַת בְּעָלִים אֶלָּא הֵיכָא דְּאַהֲדַר לְדוּכְתָּא דְּשָׁקְלָהּ מִינֵּיהּ – רק באופן שהחזיר את הגזילה למקום שנטלה ממנה, דְּהַיְנוּ רְשׁוּת בְּעָלִים, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, 'לַמָּקוֹם שֶׁגָּנַב יַחֲזִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל', אֲבָל הַאי דְאַפְקְדָהּ גַּבֵּיהּ – אבל אותו אדם שהפקיד אצלו את החבית, וְיִיחֵד לָהּ מָקוֹם מסוים (גַּבֵּיהּ), כֵּיוָן דְּלֹא אֲהַדְרָהּ לְהַהִיא דּוּכְתָּא דְּיִיחֵד לָהּ – כיון שלא החזירה השומר לאותו מקום שייחדו לה הבעלים, לָאו לִרְשׁוּתָא דִבְעָלִים אֲהַדְרָהּ – הרי לא החזירה לרשות הבעלים, אֶלָּא לִרְשׁוּתָא דְּנַפְשֵׁיהּ אֲהַדְרָהּ – אלא החזירה לרשות עצמו, וּמִשּׁוּם הָכֵי מִחַיֵּיב – ולכן חייב הוא באונסיה, דְּבִרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא – כיון שהיא עדיין גזולה בידו ונמצאת ברשותו, ולא הוחזרה לבעלים.
