ד מָ֤ה אֶֽעֱשֶׂה־לְּךָ֙ אֶפְרַ֔יִם מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לְּךָ֖ יְהוּדָ֑ה וְחַסְדְּכֶם֙ כַּֽעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֥ים הֹלֵֽךְ׃ ה עַל־כֵּ֗ן חָצַ֨בְתִּי֙ בַּנְּבִיאִ֔ים הֲרַגְתִּ֖ים בְּאִמְרֵי־פִ֑י וּמִשְׁפָּטֶ֖יךָ א֥וֹר יֵצֵֽא׃ ו כִּ֛י חֶ֥סֶד חָפַ֖צְתִּי וְלֹא־זָ֑בַח וְדַ֥עַת אֱלֹהִ֖ים מֵֽעֹלֽוֹת׃
֍ ֍ ֍
(ד) לאחר שישראל אומרים את דבריהם, משיב להם ה', מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם, מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה, והרי עיקר מה שה' דורש ממכם הוא עשיית משפט ואהבת חסד, וְחַסְדְּכֶם אינו דבר קבוע וקיים אלא הוא כַּעֲנַן בֹּקֶר, שעם זריחת השמש מתפזר הענן ונעלם, ואינו משקה את האדמה, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ – כמו שהטל משכים והולך בבוקר, כך בעת שתשכימו ללכת לדרככם יופסקו ויתבטלו חסדיכם.
(ה) וכיון שישראל לא הכירו באמת הזו, וחשבו שאינם צריכים לטרוח בעשיית חסד וקיום המצוות אלא די להם בהקרבת הקרבנות בבית המקדש, ומחמת כן עברו על כל העבירות, ושלח ה' את הנביאים שיאמרו להם שאין הדבר כן, אך ישראל היו הורגים את הנביאים על דבריהם, ועַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים, הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי, כלומר, כיון שמחמת דברי הנבואה [האמורים בפסוק הבא] נהרגו הנביאים, הרי זה כאילו הרגם ה' בכך ששלחם לומר את אמרותיו, אמנם כיון שהנביאים מסרו את נפשם למות על דברי הנבואה הזו, נחקק הדבר בלב העם לדורותיהם, וכאילו נחצבו דברי הנבואה בגופות הנביאים ההרוגים, וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא – וכיצד תרצו שיצא משפטיכם לאור, ותצדקו בדינכם, כאשר אתם הורגים את הנביאים.
(ו) ועתה מבאר מה היא הנבואה שאמרו הנביאים בשם ה', כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי – רצון ה' הוא במעשי החסד של האנשים, וְלֹא זָבַח – ולא בהקרבת קרבנות בלבד, וְדַעַת אֱלֹהִים – שידעו העם את רצון ה', טוב לפניו מֵעֹלוֹת הקרבות על גבי המזבח.
