וְהָא דְּאָמַר רָבָא לְעִנְיַן יוֹקְרָא וְזוֹלָא – ודין זה שאמר רבא לענין אופנים שהגזילה התייקרה או הוזלה ברשות הגזל, כדִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, ואין דבריו תלויים במחלוקת בית שמאי ובית הלל [וכפי שהתבאר, שמחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנתנו היא באופן שגזל בהמה וגזזה או שילדה, אך לא נחלקו באופן שהתייקרה או הוזלה], דְּאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּגָזַל חָבִיתָא דְּחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ – מי שגזל חבית יין מחבירו [דבר פשוט הוא שאם מחזיר את החבית עצמה, אין כל חילוק מה הוא שוויה, ולעולם נפטר בהשבת הגזילה עצמה, והנידון כאן הוא באופן שהגזילה עצמה אבדה מן העולם ועליו להשיב את דמיה], אם מֵעִיקָּרָא – בתחילה, בשעה שגזלה, שַׁוְיָא זוּזָא – היתה החבית שוה זוז אחד, וְהַשְׁתָּא שַׁוְיָא אַרְבָּעָה – ועתה, כשאבד היין מן העולם וחל עליו חיוב להשיב את דמיו, שוה החבית ארבעה זוזים, כך הוא דינו, תַּבְרָהּ אוֹ שַׁתְיָהּ – אם שבר הגזלן בעצמו את החבית ואבד היין, או ששתה בעצמו את היין, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה זוזים, כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם – כפי שהיה היין שוה בשעה שאיבדו הגזלן מן העולם, אִיתְּבַר מִמֵּילָא – אך אם נשברה החבית מאליה, שלא מחמת מעשיו של הגזלן, מְשַׁלֵּם זוּזָא, כְּפי שהיתה הגזילה שוה בשְׁעַת הוֹצָאָה מִבֵּית בְּעָלִים, כלומר בשעת הגזילה. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שבאופן שהגזלן עצמו שבר את החבית או שתה את היין מתחייב הוא ארבעה זוזים, ומבארת, כֵּיוָן דְּאִי אִיתָהּ הָדְרָה לְמָרָהּ בְּעֵינָא – כיון שאם לא היה מאבד את היין והיתה הגזילה קיימת בעולם היתה חוזרת לבעליה כמו שהיא, נמצא שהַהִיא שַׁעְתָּא דְּקָא שָׁתֵי לָהּ אוֹ דְּקָא תָּבַר לָהּ קָא גָּזַל לָהּ – באותה שעה ששתה או שבר את החבית הרי הוא גוזל אותה מהבעלים, כי אף שכבר קודם לכן לא היתה החבית ברשות הבעלים, מכל מקום היתה עתידה לחזור אליו, ועתה שאיבדה מן העולם גרם שלא תחזור אליהם לעולם, ובכך נחשב מעשהו כמעשה גזילה מחודש, וכיון שבאותו זמן היה היין שוה ארבעה זוז, חייב לשלמם. אִיתְּבַר מִמֵּילָא מְשַׁלֵּם זוּזָא – אבל אם נשברה החבית מאליה משלם הגזלן רק זוז אחד, מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שבאופן זה משלם רק זוז אחד, ומבארת, כיון דהַשְׁתָּא לֹא עָבַד לָהּ וְלֹא מִידִי – הרי כעת, כשנשברה החבית, לא עשה הגזלן כלום, ואם כן נמצא דאַמַּאי קָא מִחַיְּיבַתְּ לֵיהּ – על מה אתה בא לחייבו, הרי זהו רק אַהַהִיא שַׁעְתָּא דִּגְזָלָהּ – על אותה שעה שגזל את החבית מבית הנגזל, והרי הַהִיא שַׁעְתָּא דִּגְזָלָהּ זוּזָא הוּא דַּהֲוָה שַׁוְיָא – באותה שעה שגזלה היתה שוה רק זוז אחד. ופוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
וְהֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא שַׁוְיָא אַרְבָּעָה – ובאופן שבתחילה, בשעת הגזילה, היתה החבית שוה ארבעה זוזים, וְהַשְׁתָּא שַׁוְיָא זוּזָא – וכעת שוה החבית רק זוז אחד, בֵּין שַׁתְיָהּ בֵּין תַּבְרָהּ בֵּין אִיתְּבַר מִמֵּילָא – בין אם שתה את היין או שברו, ובין אם נשברה החבית מאליה, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה זוזים כִּדְמֵעִיקָּרָא – כשוויים הראשון, שהרי בשעת הגזילה וההוצאה מרשות הבעלים כבר התחייב בתשלום סכום זה [אם לא יחזיר את החבית כמו שהיא], וכיון שכעת אבד היין ואינו יכול להשיבו, עליו להשיב את דמיו כפי שהיו שוים באותה שעה, והיינו ארבעה זוזים. דִּבְחַסִּיר – שהרי באופן שהופחת שווי הגזילה לֵיכָּא מַאן דְּאָמַר דִּמְשַׁלֵּם כִּי הַשְׁתָּא – אין מי שסובר שמשלם רק כשוויה עתה, אלא לדברי הכל משלם כשוויה בשעת הגזילה, דִּתְנָן – שהרי כך שנינו במשנה, כָּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה [והנידון הוא רק באופן שעשה מעשה גזילה נוסף לאחר זמן, וכגון ששבר או שתה את היין, שזו סיבה נוספת לחייבו בסכום גבוה יותר, אם אכן התייקרה הגזילה בינתיים].
