שנינו במשנה, 'רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה'. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אִם גָּזַל רָחֵל שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה צמר, וְנִטְעֶנֶת אֶצְלוֹ, וּגְזָזָהּ, וְאַחַר כָּךְ תְּבָעוֹ בְּבֵית דִּין, הגְּזֵלָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ – חוזרת הרחל כמו שהיא, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם לֹא אֶת גִּזּוֹתֶיהָ וְלֹא אֶת וְלָדוֹתֶיהָ. אֲבָל אִם בְּשָׁעָה שֶׁתְּבָעוֹ בְּבֵית דִּין הָיְתָה טְעוּנָה צמר, וַאֲפִלּוּ שֶׁקָּדַם הגזלן וּגְזָזָהּ לְאַחַר תְּבִיעָה, אוֹ שֶׁיָּלְדָה לאחר התביעה, מְשַׁלֵּם [-מחזיר] הגזלן אוֹתָהּ וְאֶת גִיזּוֹתֶיהָ וְאֶת וְלָדוֹתֶיהָ, אלו הם דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה במחלוקת זו כְּרַבִּי עֲקִיבָא.
וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים המעידים על הגזילה, ומעידים שֶׁלֹּא הָיְתָה הרחל טְעוּנָה בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַל, שֶׁמְּשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְעוּנָה צמר בִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה, והטעם לכך, כיון שעיקר טעמו של רבי עקיבא שהולכים אחרי שעת התביעה הוא כיון דְּאָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק בענין השולח יד בפקדון וגוזלו (ויקרא ה כד) 'לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ [בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ'], ומפרש רבי עקיבא ש'ביום אשמתו' היינו ביום שהתחייב, ואם תבעו והודה, הרי היום שהתחייב בו הוא יום תביעתו, כיון שעל פי הודאתו התחייב, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא עֵדִים – אבל באופן זה שיש עדים על הגזילה, מֵהַהִיא שַׁעְתָּא אִיחַיֵּיב לֵיהּ אַשְׁמָה – הרי מאותה שעה שראו העדים את הגזילה כבר התחייב, ואותו זמן נקרא 'יום אשמתו', וּבֵי דִּינָא – ואף שצריכים העדים להעיד בבית דין, ובית דין מחייבים אותו בפועל, גִּלּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא – אין זה אלא גילוי ובירור של הדבר, וכיון ש'יום אשמתו' היה בשעה שראו העדים את הדבר, ובאותו זמן היתה הרחל ללא צמר, אינו מתחייב בהשבת הצמר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חוֹלֵק הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים, כיון שנאמר 'ביום אשמתו', והיינו ביום שבו חלה עליו האשמה, והיינו החיוב בפועל, וכיון שבית דין הם שמחייבים אותו בפועל, חיובו תלוי במצב הגזילה באותו זמן, ואם היתה הרחל טעונה בשעת התביעה, חייב הוא בתשלומים. ומוסיף רבי יוחנן ואומר, וְהִלְכְתָא כְּמוֹתוֹ – והלכה כרבי עקיבא.
וְרָבָא אָמַר, הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, שלעולם משלם כפי שהיה הפקדון שוה בשעה ששלח בו יד. ופוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים להלכה כְּרָבָא, שפסק כבית הלל, כיון דְּבַתְרָא הוּא – שהוא האמורא המאוחר יותר מבין שאר האמוראים החולקים בדין זה, וראה את דברי אלו שקדמו לו, ואף על פי כן פסק כן, והלכה כמותו.
שנינו במשנה, 'הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ חַיָּב עד שעה שעה שישלח בו יד' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מְנָא הַנֵּי מִילֵּי – מהיכן למדו בית שמאי ובית הלל את דבריהם בנידון זה, ומבארת, דְּתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כב ח) 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע', בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בכך שנכתב לשון דיבור, ולא לשון עשייה, מְלַמֵּד הפסוק שֶׁחַיָּב אפילו עַל הַמַּחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק (שמות כב ז) 'אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ', הרי שיש צורך בשליחת יד ממש כדי לחייבו.
אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע', שמשמע מפסוק זה שאין צורך במעשה, אלא בדיבור או מחשבה בלבד, וכיצד תבארו את לשון הפסוק. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ', ומכאן יש ללמוד שיש צורך במעשה ממש, ואִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מה יש ללמוד מלשון הפסוק 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע', שֶׁיָּכוֹל היית לומר, אֵין לִי לחייב אֶלָּא באופן ששלח בו יד [הוּא] בעצמו, אך אם אָמַר לְעַבְדּוֹ או לִשְׁלוּחוֹ לשלוח יד בפקדון, מִנַּיִן שאף בזה הו מתחייב, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע', שבאופן זה מתחייב השומר על ידי דיבורו, שאם אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון, ועשה שלוחו מעשה על פי דיבורו של השומר, מתחייב השומר כאילו הוא עצמו שלח בה יד.
