ו כִּ֤י מִיִּשְׂרָאֵל֙ וְה֔וּא חָרָ֣שׁ עָשָׂ֔הוּ וְלֹ֥א אֱלֹהִ֖ים ה֑וּא כִּֽי־שְׁבָבִ֣ים יִֽהְיֶ֔ה עֵ֖גֶל שֹֽׁמְרֽוֹן׃ ז כִּ֛י ר֥וּחַ יִזְרָ֖עוּ וְסוּפָ֣תָה יִקְצֹ֑רוּ קָמָ֣ה אֵֽין־ל֗וֹ צֶ֚מַח בְּלִ֣י יַֽעֲשֶׂה־קֶּ֔מַח אוּלַ֣י יַֽעֲשֶׂ֔ה זָרִ֖ים יִבְלָעֻֽהוּ׃ ח נִבְלַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ הָי֣וּ בַגּוֹיִ֔ם כִּכְלִ֖י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּֽוֹ׃ ט כִּי־הֵ֨מָּה֙ עָל֣וּ אַשּׁ֔וּר פֶּ֖רֶא בּוֹדֵ֣ד ל֑וֹ אֶפְרַ֖יִם הִתְנ֥וּ אֲהָבִֽים׃
֍ ֍ ֍
(ו) כִּי הכסף לעשיית העגלים הוא מִיִּשְׂרָאֵל, וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ – והאומן העושה את העגל גם הוא מישראל, וְלֹא אֱלֹהִים הוּא – ויודעים הכל שאין הם אלהים אמיתיים, והטעם שהם עובדים להם הוא רק כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה – רצונם לנהוג בהפקרות ולפרוק מעליהם עול מצוות, ולכן הם עושים ועובדים את עֵגֶל שֹׁמְרוֹן.
(ז) ולכן קיבלו את גמול מעשיהם, כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, וְסוּפָתָה, שהיא גדולה מהרוח, יִקְצֹרוּ. קָמָה אֵין לוֹ – ממה שזרעו לא תצמח להם תבואה, צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח – ואפילו מה שיתחיל לצמוח, אין תקוה שייעשה ממנו קמח, אך כיון שיש לאנשים ספק אוּלַי יַעֲשֶׂה קמח, אפילו אותו זָרִים יִבְלָעֻהוּ מיד.
(ח) ומבאר עתה את הנמשל, נִבְלַע יִשְׂרָאֵל על ידי הגויים, אף על פי שעַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, מכל מקום כיון שהסתפקו אולי בעתיד תהיה בו תועלת, בלעוהו כבר עתה.
(ט) כִּי הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר – כי בתחילה קיבלו עליהם ישראל את עול מלכותו של אשור, ואחר כך הלכו למלך מצרים שיעזור להם, פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ – והרי אפילו חמור הבר שדרכו לנדוד ממקום למקום, נשאר בודד בדרכו, ואילו אֶפְרַיִם, שדמה לפרא בהליכתו ממקום למקום, אך לא נהג כמותו להשאר בודד, אלא הִתְנוּ אֲהָבִים – נתנו אתנן אהבה למצרים, בשולחם אליהם שיעזרו להם, ודבר זה העלה עליהם את חמת מלך אשור.
