תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שרק טַלִּית קוֹנָה דִּינָר זָהָב, וְאֵין דִּינָר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית, וכפי שהתבאר לעיל, שמשיכת חפץ יוצרת קנין בחפץ, ומחייבת את הקונה לשלם את תמורתו, ואילו נתינת מעות אינה קונה את החפץ כל זמן שלא הגיע ליד הקונה, מִכָּל מָקוֹם [על אף האמור להלן, שיש לו עונש בידי שמים], כָּךְ הֲלָכָה – כך הוא עיקר הדין, שאף אם היתה נתינת מעות, יכול כל אחד מהם לחזור בו ולבטל את המקח, ואין בית דין יכולים למונעו מכך, אֲבָל אף על פי כן אָמְרוּ חכמים, מִי שֶׁפָּרַע – הקדוש ברוך הוא, שהעניש ונפרע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה, וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם, הוּא יִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ, וחוזר בו לאחר נתינת המעות.
דין נוסף: וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּדְבָרִים – מקח שנעשה בין המוכר לקונה בדיבור בלבד, ולא היתה אפילו נתינת מעות מהקונה למוכר, לֹא קָנָה, ומכל מקום ראוי לשניהם לעמוד בדיבורם ולא לחזור בהם, וְלכן כל אחד מהם הַחוֹזֵר בּוֹ שלא בהסכמת חבירו, הגם שאין לו עונש חמור של 'מי שפרע', כיון שעדיין לא היתה אפילו נתינת מכות, מכל מקום אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ [-מהנהגתו].
אָמַר רָבָא, [אָנוּ], אֵין לָנוּ עָלָיו – על מי שחוזר בו ממקח שנעשה בדיבור בלבד, אֶלָּא דבר זה שאֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אך אין עליו קללת 'מי שפרע' [ובא רבא לבאר את הברייתא, שלא נטעה לומר ש'אין רוח חכמים נוחה הימנו' היינו 'מי שפרע'].
וְדַוְקָא באופן שהיה המקח בדְּבָרִים – דיבור בלבד, בְּלֹא נתינת מָעוֹת, אז אין עליו קללת 'מי שפרע', אלא רק אין רוח חכמים נוחה הימנו, אֲבָל דְּבָרִים וּמָעוֹת – אך אם מלבד הדיבור היתה גם נתינת מעות, קָאֵי – הרי החוזר בו עומד בַּעונש האמור בברייתא 'אֲבָל אָמְרוּ מי שפרע מאנשי דור המבול' וכו'.
מוסיף הרי"ף: דְּבָרִים וּמַשְׁכּוֹן – אם מלבד הדיבור שדיברו ביניהם לעשות את המקח נתן אחד מהם משכון לחבירו, לֹא קָאֵי בַּאֲבָל אָמְרוּ – אין החוזר בו נענש ב'מי שפרע', והראיה לכך, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו בְּמסכת קִדּוּשִׁין, בְּפִרְקָא קַמָּא – בפרק ראשון (ח:), מעשה שהיה בבְּנֵי בֵּי רַב הוּנָא בַּר אָבִין, דזַבִּין אַמְּתָא בִּפְרִיטֵי – שקנו שפחה כנענית בתמורה לפרוטות של נחושת, וְלֹא הֲווּ בַּהֲדַיְיהוּ זוּזֵי – אך לא היו בידיהם מטבעות באותו זמן כדי לשלם את תמורתה, אוֹתִיבוּ נַסְכָא עִילָּוֵיהּ – נתנו כמשכון לקיום המקח חתיכת כסף שהיתה ברשותם, לְסוֹף – לאחר זמן, אִיַּיקַּר אַמְּתָא – התייקר מחירה של אותה שפחה, ורצה המוכר לחזור בו מהמקח כדי לקבל תמורתה סכום גדול יותר, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי – באו לדין לפני רבי אמי, אָמַר לְהוּ – אמר להם רבי אמי, פְּרִיטֵי אֵין כָּאן נַסְכָא אֵין כָּאן, כלומר, כיון שלא נתתם את הפרוטות של הנחושת שהתחייבתם בתמורה לאותה שפחה, וממילא לא חל המקח כלל, אף המשכון שנתתם אינו מקיים את המקח, מאחר ונתינת משכון שייכת רק במקום שיש חוב אמיתי, וכגון לוה הנותן למלוה משכון על חוב שהוא חייב לו, אך במקום שאין כל חיוב ממוני, וכגון כאן, שלא חל המקח כלל, אף המשכון אינו יוצר כל חיוב, ויכול המוכר לחזור בו מהמקח בלא לקבל 'מי שפרע' [אך עדיין אין רוח חכמים נוחה ממנו, וכפי שהתבאר לעיל, שאף החוזר בו ממקח שנעשה בדיבור בלבד, אין רוח חכמים נוחה ממנו].
