שנינו במשנה, 'אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים מִי שֶׁפָּרַע מדור המבול [הוא] יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו' וְכוּ'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, בביאור כוונת המשנה, אַבַּיֵי אָמַר, כאשר בא לפנינו דין זה, שבו נתן הקונה מעות תמורת המקח ועדיין לא משך, ואחד מהם רוצה לחזור בו, אוֹדוֹעֵי מוֹדְעִינַן לֵיהּ – אנו מודיעים לו דבר זה, שה' עתיד להפרע ולהעניש את מי שאינו עומד בדיבורו, אֲבָל מֵילָט לֹא לָיְיטִינָן לֵיהּ – אבל אין מקללים אותו בעצמו שה' יפרע ממנו, והטעם לכך, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בפסוק (שמות כב כז) 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאוֹר', ולמדו חכמים שכשם שאסור לקלל את הנשיא, כך אסור לקלל שום אדם מישראל, ולכן אף כאן אין מקללים את אותו אדם. ואילו רָבָא אָמַר, מֵילָט נַמֵּי לָיְיטִינָן לֵיהּ – אף מקללים אותו בעצמו, שייענש על כך, והטעם לכך, דִּכְתִיב – שהרי נאמר באותו פסוק 'בְעַמְּךָ', ללמד שאיסור זה הוא רק בְּאדם העוֹשֶׂה מֵעֲשֵׂה עַמְּךָ, כלומר, נוהג כמנהג ישראל הכשרים, שאינם חוזרים בהם מדבריהם, שנאמר (צפניה ג יג) 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית'.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרָבָא, שאף מקללים אותו, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דְּכִי הַאי גַּוְונָא – שאדם הנוהג בדרך זו, שחוזר בו מהמקח, לָאו עוֹשֶׂה מֵעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל הוּא.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב אָמַר, עֵרָבוֹן – הנותן לחבירו תשלום ממון תמורת המקח, אך אין התשלום בערך כל הסכום שהתחייב עליו, אלא רק כנגד חלק מהמקח, ועליו להשלים את הסכום כולו, כְּנֶגְדוֹ הוּא קוֹנֶה – הרי הוא נחשב כמקח רק כלפי שוויו, שאם היה זה מקח של קרקע, שנקנית בכסף, קונה רק כשווי הסכום שנתן, ולא יותר. ואם היה זה מקח של מטלטלין, שהועילה נתינת המעות רק לגבי זה שהחוזר בו מקבל קללת 'מי שפרע', זהו רק אם חזר בו מהמקח כנגד הסכום ששולם, אבל אם חזר בו מהשאר, שעדיין לא שילם על כך הלוקח, אינו מתקלל ב'מי שפרע'. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כְּנֶגֶד כֻּלּוֹ הוּא קוֹנֶה, כלומר, אף ששילם הקונה רק חלק מסכום המקח, מועיל תשלום זה לגבי כל המקח, שאם היה זה מקח של קרקע, חל הקנין על כל הקרקע, ואפילו על החלק שמעבר לשווי הערבון, ואם היה זה מקח של מטלטלין, אסור לו לחזור בו משום חלק של המקח, ואם חזר בו, אפילו מהחלק שלא ניתנו עדיין מעות כנגדו, הרי הוא עומד ב'מי שפרע'.
פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגִי – שבכל מקום שנחלקו רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, ואף כאן הלכה כמותו, שנתינת חלק מהמעות מועילה לגבי כל המקח, בין בקרקע לגבי קניית כל הקרקע, ובין במטלטלין לגבי מי שפרע.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, דְּבָרִים – אדם שהבטיח לחבירו בדיבור בלבד שיתן לו מתנה וכדומה, וחזר בו מהבטחתו, רַב אָמַר, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה – אינו נחשב מחמת כן כ'מחוסר אמנה', מאחר ועדיין לא נעשה קנין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה, כיון שצריך האדם לקיים את מה שאמר לחבירו. מוסיפה הגמרא, וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא אָמַר שהחוזר בו מהבטחת מתנה נחשב מחוסר אמנה, אֶלָּא בְּאומר לחבירו שיתן לו מַתָּנָה מוּעֶטֶת, מִשּׁוּם דְּסָמְכָא דַּעְתֵּיהּ – כיון שסומכת דעתו של המקבל על הנותן שיקיים את דבריו ויתן לו את אותה מתנה. אֲבָל בְּמבטיח לחבירו מַתָּנָה מְרֻבָּה, דְּלֹא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ – שאין חבירו סומך דעתו על הבטחה זו, כיון שאין דרך בני אדם לתת מתנות מרובות, לֹא – אין בזה משום מחוסר אמנה, ורשאי לחזור בו. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
