שהובא לעיל, שחזר בו מהמקח מחמת שהתייקרו השומשומין, כיון שמחמת רווח ממוני לא היה חוזר בו מדבריו, אלא כך היה המעשה, דְּאֲתָא הַהוּא גַבְרָא בְּפַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא – שבא אדם אחד בערב שבת, וְקָאֵי אַבָּבָא – ועמד בפתח, ואָמַר לִי, אִית לָךְ שׁוּמְשְׁמֵי לְזַבּוּנֵי – האם יש לך שומשומין למכור, אָמְרִי לֵיהּ – והשבתי לו, לֹא. אָמַר לִי, אם כך, לֶיהֱוֵי זוּזֵי פִּקָּדוֹן גַבָּךְ – יהיו מעותי פקדון בידך, דְּחָשְׁכָה לִי – כיון שכבר שוקעת השמש ועוד מעט תיכנס השבת. אֲמֵינָא לֵיהּ – ואמרתי לאותו אדם, הָא בֵּיתָא קַמָּךְ – הרי הבית לפניך, ויכול אתה להניח את מעותיך במקום שתרצה. אוֹתְבִינְהוּ – הניח אותו אדם את המעות בבית, וְאִיגְּנוּב – ונגנבו המעות. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא לבעל המעות, הָא אָמַר בֵּיתָא קַמָּךְ – הרי בעל הבית לא אמר שהוא מקבל על עצמו את שמירת המעות, אלא רק אמר לך שהבית לפניך, לֹא מִיבַּעְיָא – אין צורך לומר ששׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלֹא הֲוֵי – שאינו נחשב כשומר שכר, אֶלָּא אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נַמֵּי לֹא הֲוֵי – אינו אפילו שומר חינם, כיון שבלשון זו אין כוונתו כלל לקבל על עצמו שמירה, אלא רק נותן לו רשות להניח את המעות בביתו.
הוסיף רבינא ואמר, אָמְרִי לֵיהּ – אמרתי לאותו תלמיד חכם [רב טבות, או רב שמואל בר זוטרא], וְהָא אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן לְרָבָא – והרי אמרו חכמים לרבא באותו מעשה, וְהָא בָּעֵי לְקַבּוּלֵי מִי שֶׁפָּרַע – שהיה עליך לקבל 'מי שפרע', ומשמע מכך שהיה המעשה במקח וממכר, שקיבלת מעות תמורת חפץ, כפי המעשה שהובא בלשון הראשונה, ולא בשמירה, שאין שייך בה מי שפרע. ואָמַר לִי אותו תלמיד חכם, שאכן לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם – לא אמרו זאת החכמים לרבא, ולא הוזכר כלל ענין 'מי שפרע' באותו מעשה [ולא כמו הלשון הראשונה שהובאה בגמרא במעשה זה].
פוסק הרי"ף: וְהִילְכְתָא כְּהַאי מַעֲשֶׂה בַּתְרָא – וההלכה היא כאותו מעשה אחרון שהובא בגמרא, דְּמַאן דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – שאדם האומר לחבירו לשון של 'הָא בֵּיתָא קַמָּךְ', כלומר, הרי הבית לפניך, ויכול אתה להניח בו את חפציך, לֵיתֵיהּ – אין בעל הבית נחשב לֹא כשׁוֹמֵר שָׂכָר וְלֹא כשׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל מַעֲשֶׂה קַמָּא – אבל הלשון הראשונה שהביאה הגמרא במעשה זה, שהיה הדבר במקח וממכר, לֵיתֵיהּ – אינו נפסק להלכה, דְּהָא דַּחְיֵּהּ – שהרי דחה זאת רַב טֹבוֹת עצמו, וְקָאָמַר לָאו הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה – ואמר לרבינא שלא כך היה המעשה, וְלֹא קָא דָּאֵין רָבָא הַאי דִּינָא – ולא דן רבא דין זה שאמרו בשמו, דְּלֹא הֲוֵי לֹא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר וְלֹא כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, אֶלָּא בְּהַהוּא דְּאָמַר לְחַבְרֵיהּ הָא בֵּיתָא קַמָּךְ – אלא באדם שאמר לחבירו הרי הבית לפניך, וכפי שהובא בלשון השניה, אֲבָל הַאי מַעֲשֶׂה – אבל אותו מעשה שהובא בלשון הראשונה, דְּיָהֲבוּ לֵיהּ זוּזֵי אַשּׁוּמְשְׁמֵי – שנתן לו אותו אדם מעות תמורת שומשומין, וְקָא הֲדַר בֵּיהּ – וחזר בו המוכר מהמקח, וְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – ואמר המוכר לקונה, תָּא שְׁקוֹל זוּזָךְ – בא וטול את מעותיך, דְּלֵיכָּא שׁוּמְשְׁמֵי – כיון שאיני מוכר לך שומשומין [ולפי הלשון הראשונה, על מעשה זה אמר רבא שאינו נעשה שומר על המעות כלל, ופטור אם נגנבו, ועל המוכר לקבל על עצמו מי שפרע], מעשה זה לֹא אָתָא לְקַמֵּי דְּרָבָא – לא בא לפני רבא כלל, וְלֹא אָמַר בֵּיהּ רָבָא מִידִי – ולא אמר רבא דבר בנידון זה, וְקִבְּלָהּ מִינֵּיהּ רָבִינָא – וקיבל רבינא את דבריו של אותו תלמיד חכם, דְּהוּא בַּתְרָא – ורבינא הוא אמורא מאוחר, שהלכה כמותו, דְּאַלְמָא לָאו הָכֵי דִּינֵיהּ דְּהַאי מַעֲשֶׂה – ומוכח מכך שאין הלכה כאותו מעשה שהובא בלשון הראשונה. וְלֹא אִיתְּמַר גְּמָרָא בְּהֶדְיָא מַאי דִּינֵיהּ – ולא נאמר בגמרא בפירוש מה הדין במעשה זה.
אֲבָל חָזֵינַן – אבל ראינו לִדבריו דרַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן זַצַ"ל, דְכָּתַב, דְּאִי בְּתוֹרַת דָּמִים שָׁקְלִינוּן – שאם נטלם המוכר בתחילה בתורת דמים, לְאַנְפּוּקִינוּן – להוציא אותם בהוצאה, וּלְמֶעְבַּד בְּהוּ מַאי דְּבָעֵי – ולעשות בהם מה שירצה, מִיחַיֵּיב בְּאַחֲרָיוּתְהוֹן – חייב המוכר באחריותם, הגם שחזר בו מהמקח, דַּהֲווּ לְהוּ כְּהַלְוָאָה גַּבֵּיהּ – כיון שמעות אלו נחשבים כמעות הלואה אצלו, שהרי רשאי להשתמש בהם, אֲפִלּוּ אָמַר לֵיהּ לְמָרַיְיהוּ תָּא שְׁקוֹל זוּזָךְ – ואפילו אם אמר המוכר לבעל המעות 'בוא וטול את מעותיך', וְלֹא אָתֵי – ולא בא ליטלם, וְאִיתְנִיסוּ – ואבדו המעות באונס, מִיחַיֵּיב בְּהוּ – חייב המוכר באחריותם, וְאַף עַל גַב דִּמְשַׁלֵּם – והגם שחייב המוכר לשלם, בָּעֵי לְקַבּוּלֵי – צריך הוא לקבל על עצמו קללת מִי שֶׁפָּרַע על כך שהוא חוזר בו מהמקח. אומר הרי"ף, וּמִילֵּי דְּטַעֲמָא נִינְהוּ – ודברי רב האי גאון דברי טעם הם, דְּוַדַּאי מַאן דְּיָהִיב זוּזֵי בִּזְבִינֵי – כיון שבודאי לוקח הנותן מעות תמורת המקח, לֹא יָהֵיב לְהוּ אֶלָּא אַדַּעְתָּא דְּלֵית לֵיהּ גַּבֵּי חַבְרֵיהּ אֶלָּא הַהוּא זְבִינָא בִּלְחוֹד – אינו נותנם אלא על דעת כן שאין לו אצל חבירו אלא את אותו חפץ שקנאו ממנו, ולא דברים אחרים, הִילְכָּךְ קָיְימִי הַנְהוּ זוּזֵי בִּרְשׁוּתֵיהּ דִּמְזַבְּנָה – ולכן עומדים המעות ברשות המוכר, דְּדִילֵיהּ אִינּוּן – שהם שלו לכל דבר, וְאִית לֵיהּ לְאַנְפּוּקִינוּן בְּכָל מַאי דְּבָעֵי – ויכול הוא להוציאם למה שירצה, הִלְכָּךְ אַף עַל גַב דְּלֹא אַנְפִּיקִינוֹן – ולכן אף אם לא הוציאם המוכר, וְהֲדַר בֵּיהּ – וחזר בו המוכר, וְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ תָּא שְׁקוֹל זוּזָךְ – ואמר לקונה בוא וטול את מעותיך, דַהֲדַרְנָא בִּי – כיון שאני חוזר בי מהמקח, לֵיכָּא עֲלֵיהּ דְּהַהוּא מִן דִּינָא לְמִשְׁקַל זוּזֵיהּ – מצד הדין אין הלוקח צריך ליטול את המעות, עַד דִּמְקַבֵּיל (לֵיהּ) הַהוּא עֲלֵיהּ – עד שהמוכר יקבל על עצמו קללת 'מִי שֶׁפָּרַע' על כך שחזר בו מהמקח לאחר נתינת המעות, הִילְכָּךְ – ולכן, כָּל כַּמָּה דְּלֹא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מוֹכֵר – כל זמן שלא קיבל המוכר על עצמו 'מִי שֶׁפָּרַע', קָמוּ זוּזֵי בִּרְשׁוּתֵיהּ – עומדים מעות המקח ברשותו, וְאִי אִיתְנִיסוּ – ואם נאנסו, אִיתְנִיסוּ לֵיהּ – נאנסו לו, והוא חייב באחריותם.
