תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נאמר בפסוק (ויקרא יט לו) 'מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', ולכאורה קשה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע הוצרך הכתוב לומר 'וְהִין צֶדֶק', ומה לימדנו בכך, וַהֲלֹא מידת הִין בִּכְלַל מידת אֵיפָה, שהרי מידת 'הין' היא שנים עשר לוג, ומידת 'איפה' היא שבעים ושתים לוג, ואם בשיעור גדול של איפה הקפיד הכתוב שלא יהא אפילו חסרון כל שהוא במשקל, כל שכן בהין, שזו מידה קטנה יותר, והחסרון ניכר בה יותר, ודאי שצריך האדם להקפיד שלא יחסר כלום (ריטב"א), אֶלָּא בא הכתוב ללמד דבר נוסף בלשון 'הין', שֶׁיְּהֵא דיבור 'הֵן' שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְדיבור 'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וּפֵרְשָׁהּ אַבַּיֵי – ופירש אביי את דברי הברייתא, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר האדם אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב, אלא אם אומר בפיו 'הן' יקיים את דבריו, ואם אומר בפיו 'לאו' יקיים את דבריו.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ב), רַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדָּא אמר בשם רַבִּי אַבָּהוּ, שאמר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שאָמַר לִיתֵּן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ, וּבִקֵּשׁ לַחֲזֹר בּוֹ, מוּתָּר לַחֲזֹר בּוֹ, ואין בכך משום מחוסר אמנה, אֶלָּא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר, צָרִיך לוֹמַר בְּדַעַת גְּמוּרָה, ואסור לו לומר שיתן אם באותה שעה עצמה אין כוונתו כלל לקיים את הבטחתו, אך אם בשעה שאמר את דבריו התכוון לכך באמת, ורק אחר כך חזר בו, הדבר מותר.
מביא הירושלמי מעשה בענין זה: רַב, מְפַקֵּיד לְשַׁמָּשֵׁיהּ – היה מצווה על שמשו כך, אֵימַת דְּנֵימַר לָךְ תֵּן מַתָּנָה לְבַר נַשׁ – בזמן שאומר לך לתת מתנה לאדם מסוים, אִי הֲוָה מַסְכִּין – אם הוא עני, הַב לֵיהּ מִיָּד – תן לו מיד, כיון שהאומר שיתן מתנה לעני הרי זה כנודר לתת צדקה, ואינו יכול לחזור בו, וְאִי עַתִּיר – אך אם אמרתי לך לתת מתנה לאדם עשיר, אִימְלִיךְ בִּי תִּנְיָינוּת – הימלך בי פעם שניה, לפני שאתה נותן לו, שמא אחזור בי.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַבְרָא דְּיָהַב זוּזֵי אַשּׁוּמְשְׁמֵי – מעשה באדם שנתן מעות לחבירו תמורת שומשומין, ועדיין לא משכם לרשותו, לְסּוֹף – לאחר זמן, אִיַּקוּר שׁוּמְשְׁמֵי – התייקרו השומשומין, הָדְרוּ בְּהוּ – חזרו בהם המוכרים [כיון שרצו למוכרם עתה ביוקר], ואָמְרוּ לֵיהּ לקונה, תָּא שְׁקוֹל זוּזָךְ – בוא וטול את מעותיך, דְּלֵיכָּא שׁוּמְשְׁמֵי – כיון שאין לנו שומשומין לתת לך תמורת מעותיך. לֹא שָׁקְלִינְהוּ – לא בא אותו אדם ליטול את מעותיו, וְאִיגְּנַב – ונגנבו המעות מרשותם של המוכרים, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לְהוּ רבא, לֹא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלֹא הֲוֵי – אין צריך לומר שאין המוכרים נחשבים כשומרי שכר על המעות [ואילו היו שומרי שכר היו חייבים אפילו בגניבה ואבידה], אֶלָּא אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נַמֵּי לֹא הֲוֵי – אינם נחשבים אפילו כשומרי חינם על המעות, ופטורים אפילו אם אבדו או נגנבו המעות בפשיעתם, כיון שהמעות שקיבלו אינן קונות כלל, ואמרו לקונה שיטול את המעות שנתן, וכיון שלא לקחם אי אפשר לחייבם באחריות על מעות אלו. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרָבָא – אמרו בני הישיבה לרבא, וְהָא בָּעֵי לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע – והרי באופן זה שקיבלו מעות, אף שאין השומשמין נקנים לקונה, הרי אם בא המוכר לחזור בו צריך הוא לקבל על עצמו קללת 'מי שפרע', כדין החוזר בו ממקח לאחר נתינת מעות, ושמא לא יקבל על עצמו, ונמצא שהוא מתרצה בקיום המקח, והמעות שלו, ואבדו ברשותו. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבא, אִין הָכִי נַמִי – אכן הדין כדבריכם, וצריכים המוכרים לקבל עליהם מי שפרע, ואם יסכימו לכך, יתברר שאין המעות ברשותם ופטורים מאחריותם, אך אם לא ירצו לקבל על עצמם מי שפרע, ישארו המעות שלהם, ונמצא שאבדו ברשותם, וחייבים הם לתת לקונה את השומשומין שקנה מהם.
