הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח:
משנה ו: הִגִּיעוּ שני הכהנים, עם הגחלים ועם הקטורת, אל המקום שבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,נָטַל כהן אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה, שהיתה כלי גדול וכבד המיועד לכך [ואין זו המגריפה המוזכרת לעיל, ששימשה לכלי שיר], וְזוֹרְקָהּ על הארץ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, והיה קולה גדול כל כך עד שאֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ את קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת,כֹּהֵן שאינו נמצא בעזרה, שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּארָץ וטובל וּבָא להשתחוות עמהם [ואף שאסור להכנס להיכל שלא לצורך עבודה, מכל מקום מותר לכהנים להכנס להיכל כדי להשתחות]. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיוהַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וטובל וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְמֵאִיםשל אותו בית אב בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח, כדי שלא יחשדו בהם שמחמת עצלות לא באו לעבודה במקדש, אלא יידעו שמחמת טומאתם לא יכלו לעבוד באותו יום.
