ג הֲט֤וֹב לְךָ֨ ׀ כִּֽי־תַעֲשֹׁ֗ק כִּֽי־תִ֭מְאַס יְגִ֣יעַ כַּפֶּ֑יךָ וְעַל־עֲצַ֖ת רְשָׁעִ֣ים הוֹפָֽעְתָּ׃
֍ ֍ ֍
(ג) ממשיך איוב לברר בדעתו את האפשרויות לכך שהצדיקים סובלים בעולם הזה, לאחר שהוחלט בדעת כולם שאי אפשר לייחס לה' חסרון ביכולתו, ולכן ודאי יכול הוא להשגיח אלא שאינו רוצה, וגם על צד זה מביא שתי אפשרויות, הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק – וכי טוב בעיניך שתעשה רעה בכוונה לבני האדם, והרי ודאי לא יתכן הדבר, כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ – או שבני האדם מאוסים ושפלים בעיניך ומחמת כן אינך משגיח עליהם, וגם דבר זה לא טוב ולא יתכן, שמחמת שפלותם של בני האדם יפקירם ה' למקרים רעים, אלא ודאי ה' משגיח על כל בני האדם, והעונש הבא עליהם הוא מחמת חטאם ורשעותם, ועל כך חוזר ומקשה את קושייתו הקודמת, וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ – הלא העצה שיעצו הרשעים להרשיע, ממך יצאה, כיון שידיעת ה' הראשונה גורמת לכך שיוכרחו להרשיע, כיון שלא יתכן שלא תתקיים הידיעה הראשונה של ה', ואם כן אין להם בכך בחירה כלל, ומדוע ייענשו על מעשיהם.
