טו אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה וּכְשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ טז הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל׃ יז עָֽבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֨מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶֽהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן׃
֍ ֍ ֍
(טו) קורא הנביא לכהנים שיזעקו אֲהָהּ לַיּוֹם של הגזירה, מחמת שני טעמים, א. כִּי קָרוֹב יוֹם ה' שבו תבוא הגזירה, ב. וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא – תבוא הגזירה כשוד היוצא מלפני ה', שאין דרך להמלט ממנו, וכך לא תבוא הגזירה בדרכי הטבע, אלא בהשגחה פרטית.
(טז) מוסיף הנביא ואומר, על אף שעתה אין רואים כלום בעיני בשר, אך הֲלוֹא במחזה הנבואה נראה הדבר כאילו כבר אירע בפועל, כי נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת על ידי הארבה, ומִבֵּית אֱלֹהֵינוּ נכרתו שִׂמְחָה וָגִיל [כי בעת ניסוך הנסכים בבית המקדש היו אומרים שירה, וכיון שלא יהיו נסכים, לא יאמרו שירה בבית המקדש].
(יז) וכיון שהיתה זו גזירה מלפני ה', אף התבואה שלא נאכלה על ידי הארבה אבדה מן העולם, כי עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת – הדגן שנאסף והופרד לערימות התעפש והתקלקל תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם – תחת העפר והאדמה, במקומות שהוטמן בהם, אף שאין הארבה מגיע לשם, נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת – אוצרות התבואה נעשו שוממים מאין תבואה, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת – מחסנים קטנים ששומרים בהם את התבואה, כִּי הֹבִישׁ [-התייבש והתקלקל] הדָּגָן.
